חמי סולומון נע בין טיימליינים של 30 שניות ועד טיימלינים של 90+ דקות. הוא עורך פרסומות ותיק ומוערך בתעשייה כבר מעל לשני עשורים. מלבד זה, הוא גם קריין פרסומות מוכר, עורך בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים", "היהודים באים" ואף הספיק לערוך שני פיצ'רים.

מעבר לכך, לחמי יש מקום חם בלב להוראה ולהעברת הידע שלו לאחרים. אפשר להבחין בזה לפי האופן שבו העמיק בכל שאלה וסיפק לנו הצצה למסע שלו כעורך. החל מהימים בהם התגלגל במקרה לעולם העריכה, הבחירה במשרה (הפחות ריווחית) שהשפיעה לטובה על הקריירה העתידית שלו, על הפעם (היחידה) שבה פוטר מעריכה של פרסומת וכיצד זה השפיע עליו, על ההתמודדות עם ביקורת וכמובן, טיפים לעריכת פרסומות בפרט ולעריכה בכלל.

המלצה שלי – מצאו לכם מקום שקט ותצללו פנימה.

 

חמי, ספר לנו קצת עלייך

(דיסקליימר קטן: אני כותב בלשון זכר, אבל הכוונה היא אל כל המינים, המגדרים והגזעים. מה שמובא בהמשך, אלו הן דעותיי האישיות בלבד, שום דבר מהן לא מוחלט או חקוק באבן. אתם מוזמנים להגיב, להעיר, לבקר, לאהוב. תודה.)

אני בן 48, לאהובתי ולי שלושה ילדים בוגרים ואנחנו חיים בנס ציונה.

מאז ומעולם מוסיקה הייתה "הדבר" בשבילי. מיצירות קלאסיות שאבי ז"ל היה משמיע לי בפטיפון הישן שלנו ועד פינק פלויד ולד זפלין שהייתי שומע כבר בגיל שש, כי אחי הגדול היה קונה תקליטים בכסף שאמא שלי הייתה נותנת לו לתלבושת בית ספר. אני שואב ממוסיקה המון השראה לעריכה, לאופן שבו פרסומת תרגיש/תזרום/תצחיק/תרגש.

אני עורך כבר כ-26 שנים פרסומות, קריין פרסומות ותיק, ומדי פעם חוטא בסדרות טלויזיה – "שנות השמונים" שבה הייתי עורך שותף בשלוש עונות, ו"היהודים באים" האהובה, על כל עונותיה. את שתיהן אני עורך עם הקולגה היקר והמוכשר ניר נחום.

לפני כחודשיים סיימתי לערוך את הפיצ'ר השני שלי – קומדיית פשע מדליקה וקצבית. מעבר לפרסומות שאני נהנה מאוד לערוך, העבודה על "היהודים באים", "שנות השמונים" והפיצ'ר הביאה אותי להתעמק בתחום שאני מאוד אוהב ומעריך – הומור.

עד היום נגעתי בכל ז'אנר אפשרי כמעט, אופנה, קליפים, רגש, אנימציה, אבל הומור הוא התחום שמאתגר אותי ביותר. עריכת הומור היא עבודה רצינית מאוד, עם דקויות של טיימינג מושלם, מוסיקה וסטורי טלינג שדורש המון פעמים סוג של וירטואוזיות. מערכון שנכתב, בויים וצולם היטב, יקום ויפול בחדר העריכה (כמו כל הסרטים) אבל אופן הסיפור ההומוריסטי מקבל את הליטוש הקומי בחדר העריכה.

אותו הדבר רק עם גישה שונה, הוא לגבי פרסומות אופנה. אני מת על אופנה, אמנות, עיצוב וארכיטקטורה וממש ממש אוהב לערוך סרטי אופנה. כאן העניין הוא לבחור את תנועת היד או תזוזת הגוף והבגד או את הטייק שיוציא את הלוק והרגש המירביים, כשבעצם במקרה הזה לעורך יש תפקיד יותר קריטי כי אלו מה שנקרא "סרטי חדר עריכה".

סרטים כאלה הם סרטים שכמות חומרי הגלם בהם היא עצומה, משום שנדרשים המון טייקים ונסיונות כדי להגיע לאותו "אין" מושלם וברגע שאסופת ה"אינים" המושלמים האלה נבחרה, בעצם אני מחליט (בתחילה לבד ואח"כ עם הבמאי) איך לחבר אותם כדי להגיע לסרט המושלם שיעביר את הרגש שרצינו. יחס חומרי גלם-לסרט בפרסומת רגילה הוא בד"כ 1:180, ובפרסומות אופנה בערך 1:300-350…

אני מתרגש בכל פעם מחדש לקראת כל פרויקט, מכין את עצמי בשיחות עם הבמאי ובחלק גדול מהמקרים הבמאי ואני יושבים לקראת הצילומים ומפצחים את השוט הנכון, או התוספת הסיפורית שתתן לנו את התוצאה הטובה ביותר בעריכה. עבודת הכנה מוקדמת מביאה ללא ספק לתוצאות הרבה הרבה יותר טובות בחדר העריכה.

 

איך הגעת לעולם העריכה?

לעולם הקולנוע הגעתי לגמרי במקרה. הייתי בין עבודות אחרי השחרור, ובמודעות הדרושים בעיתון (היו פעם כאלה…) הופיעה מודעה "דרושים תלמידי קולנוע למכללת תל-חי".

חשבתי לעצמי שזה נשמע מגניב ואהבתי את זה שהם שמו את המודעה בתוך מודעות חיפוש העבודה, ואמרתי לעצמי – מה יש לי להפסיד? נצא להרפתקה!

בהתחלה חשבתי בכלל להיות צלם, מאוד אהבתי את זה, ותמיד ציוותו אותי בהפקות להיות הצלם, הייתי מפעיל די טוב וידעתי להעמיד פריים. באחד הערבים ירדתי במסדרון הארוך של מחלקת הקולנוע ונכנסתי בטעות לחדר העריכה במקום למחסן הציוד. היה שם חדר AB ROLL שזה בעצם האפטר אפקטס של לפני 26 שנים… חדר עמוס במתגים ונורות שנראה בכלל כמו קוקפיט של חללית. וזהו – כמו בסרטים הופיע אור זוהר מאחורי המכשירים, קולות גבוהים של מלאכים, התרוממתי שני סנטימטר באווויר, והתאהבתי – ידעתי שבזה אני רוצה לעסוק. התאהבתי בעריכה שמשלבת בעצם שלושה דברים שאני מאוד אוהב:

להתרגש  – לספר סיפור – ולשמוע מוסיקה.

כשסיימתי ללמוד, הציעו לי עבודה בחברת הכבלים הגדולה בזמנו – מת"ב (שלימים הפכה להיות HOT) ולעבוד בסניף הצפוני שלהם בחיפה כעורך במחלקת החדשות. השכר שהציעו לי בזמנו היה סכום עתק במושגים של אותם הימים, ובמקביל קיבלתי הצעה להיות טכנאי בבית הפוסט הכי חדשני וגדול בזמנו – וידאוסוניק. זה היה המקום שכל הדברים הכי מדהימים בעולם העריכה הישראלי קרו בו, מערכות בחירות, סרטי תדמית, פרסומות, וידאו קליפים – הכל קרה שם. קיבלתי החלטה (שלימים התבררה כהחלטה המקצועית ששינתה את מהלך הקריירה שלי ואת חיי) והתחלתי לעבוד כטכנאי בוידאוסוניק במשכורת שהייתה חמישית ממה שהציעו לי בחברת הכבלים. כבר כשקיבלו אותי לעבודה הבהרתי להם בכל צורה אפשרית שמה שאני באמת רוצה לעשות הוא להיות עורך.

מי שקיבל אותי לעבודה, וויין גארב היקר, כנראה ראה את הפוטנציאל כבר בהתחלה… עבדתי כחצי שנה כטכנאי, מה שהיה עבורי זכות ובית ספר שלא יתואר בהבנת הפן הטכנולוגי של הוידאו והעריכה, בלילות הייתי יושב ולומד בשקיקה לבד את האביד ואת חדרי העריכה. באיזשהו שלב הוא החליט להפוך אותי לעורך הבית של וידאוסוניק. הייתי עורך אופליין ואונליין, עבדתי כ-18 שעות ביממה ולא היה מאושר ממני – זה היה מעבר לכל חלום, וזה היה הבסיס המקצועי הכי מעמיק משכיל ומתאגר שיכולתי לבקש. ממש טירונות עריכה.

 

כבר בתחילת הדרך, הבנת שאתה רוצה להיות עורך פרסומות. שתף אותנו בתהליך שעברת מרגע קבלת ההחלטה ועד למקום שבו אתה נמצא כיום

במסגרת לימודי הקולנוע, הראו לנו את התוצרת הכי חדשה של תעשיית הקליפים והפרסומות הישראלית של אז. התאהבתי בזה, המוסיקה, הקצב הקולח, לספר סיפור ב-30 שניות, זה פשוט הקסים אותי. זה גם מאוד תואם את האישיות שלי – התזזיתיות, המעבר המהיר מפרויקט לפרויקט והאדרנלין הגבוה. זה קצת מוזר שהעבודה שלי היא לשבת 11-12 שעות ביום על כיסא מול מסך כי אני בנאדם עם "קוצים בתחת". ידעתי ישר שזה מה שאני הכי רוצה לערוך.

בעצם מאותו הרגע שבו שכרו אותי להיות עורך הבית של וידאו סוניק, נסללה הדרך בפניי כי בעצם עבדתי במקום שבו כל הדברים שהדליקו אותי, נערכו. התחלתי לערוך פרסומות שקיבלתי מוידאוסוניק, שעליהם בית הפוסט קיבל כסף גדול ואני פחות… אבל זה היה שווה כל רגע, זה בית הספר לעריכה הטוב ביותר שיכולתי לחלום עליו.

אז נכון שהיה לי מזל גדול, אבל הייתי גם סקרן ושקדן… מאז בעצם המשך התהליך היה טבעי, הכרתי הרבה במאים וחברות הפקה, שחלקם קיבל אותי כחלק מעסקת חבילה שהם עשו עם בית הפוסט, וחלקם כבר שמעו עליי, והקריירה שלי החלה להמריא. אני חייב לציין שהדרך הייתה ועודנה מאוד תובענית אבל, זה לגמרי שווה את זה ואני יכול לומר שאני מצפה לקום בכל בוקר לעבודה.

לעורך פרסומות יש כמה תפקידים קריטיים נוספים מעבר להיותו עורך. הוא ציר מרכזי בחדר העריכה בכל שלבי ההקרנות והאישור, והאישיות ודרך התקשורת שלו היא פרמטר מכריע בעניין הזה. אסביר קצת:

תהליך העבודה בפרסומות הוא מאוד היררכי. בתחילה, אני מקבל את חומרי הגלם עם תסריט (לפעמים רק שלד סיפורי), ורקע לגבי הפרויקט. במשמרות הראשונות אני יושב לבד ועורך את הסרט. אחרי שיש קאט שמוצא חן בעיני, מתחיל בעצם הדיאלוג עם הבמאי. זה חייב להיות דיאלוג מפרה, סוג של מערכת יחסים שבה כל אחד מביא את התובנות והרצונות שלו עד שהמוצר מושלם בעינינו.

ברגע שיש גרסא עומדת, מגיעה מחלקת הקריאייטיב של משרד הפרסום לתת את הערותיה ואת התובנות שלה. למחלקת הקריאייטיב יש גם היררכיה פנימית משלה, מנהל המחלקה, והקופירייטרים. גם פה מתחיל רב-שיח שבו כל אחד מציף את רצונותיו ואת הצרכים לגבי הסרט (בסופו של דבר באנו למכור מוצר ולפרסומת יש תפקיד מכירתי בנוסף על הצד הקריאייטיבי), לאחר מכן מגיעה מחלקת ניהול הלקוח עם הערותיה, ולבסוף הלקוח עם הערותיו.

כל אחד מהשלבים האלה הוא שיעור גדול בהקשבה, סבלנות ומתן פתרונות. אין דעה לא חשובה או לא נכונה, עורך מקצועי חייב להתייחס לכל הערה ולהפעיל את מיטב כשרונו ושיקול דעתו כיצד והאם להתמודד עם כל הערה, בקשה, או הצעה ולדעת למצוא פתרון לכל אחת מהבעיות שצפות בחדר העריכה, החל מבקשות הבמאי וכך דרך כל השלבים עד לבקשות הלקוח.

בהמון מקרים בשרשרת הזו, אנשים לא יודעים להגדיר בדיוק מה מפריע להם בסרט, ותפקידו של העורך הוא בעצם לתרגם את התחושה הזאת שלהם ולתקן את הסרט. הם לא יודעים שהעובדה שהזזת קאט בשני פריים ושינית מיקום של שני שוטים פתר להם את הבעיה, אבל הם מרגישים את זה.

לכן אני אומר שתפקידו של עורך בחדר העריכה של פרסומת הוא קריטי ובעל רובדים נוספים, פסיכולוג, יועץ תקשורת, אסטרטג, הוא האדם שאליו פונה כל אחד מהאנשים בשרשרת שיושבים בחדר העריכה והוא הציר המרכזי בחדר שדרכו עוברת כל התקשורת.

 

ספר לנו על פרויקט שהיה משמעותי עבורך והבנת בזכותו משהו חדש על עצמך, או על תהליך העריכה?

אני יכול לציין כמה אבני דרך חשובות בקריירה שלי שלימדו אותי על עצמי ועל עריכה.

הראשונה שבהן, כפי שכבר הזכרתי, וידאוסוניק.

כל עורך מייחל להזדמנות הראשונה שתפתח לו את הדלת – ובהחלט התמזל מזלי וקיבלתי אותה. אבל כמו שפעם מישהו מאוד חכם אמר לי – החכמה היא לקבל את העבודה השנייה מאותו הלקוח שעשית עבורו את העבודה הראשונה.

אני מאמין גדול בגישה הרב-תחומית. כלומר, אני מאמין שאיש מקצוע טוב חייב להבין היטב ולעומק גם את הפן האמנותי וגם את הפן הטכני והטכנולוגי, אני מאמין שהידע הזה מייצר אנשי קולנוע טובים יותר. אני חושב שעורך טוב צריך להבין ולדעת בימוי, תסריט, צילום, מוסיקה, כמו שאני מאמין שמנצח טוב צריך לדעת (או לפחות לנסות) לנגן בכל הכלים בתזמורת. זה פשוט הופך אותך לאיש מקצוע ולאמן הרבה יותר טוב, ולכן העובדה שעברתי לימודי קולנוע ולמדתי את האספקטים השונים של קולנוע, תסריט, צילום, עריכה, הפקה, הקלטת סאונד וכו' וכן הניסיון הטכני שצברתי כטכנאי בתחילת דרכי, הביאו אותי להיות העורך שאני כיום.

אבן הדרך הבאה – ג'אמפ קאט, או בעצם מה שגרם לג'אמפ קאט לקום. בוידאוסוניק הבינו את הפוטנציאל העצום של האביד והחליטו ללמד את העורכים של אז שלא ידעו עריכה נון-לינארית מהי, את האביד. אז הטילו עליי את המשימה המוזרה אך המרתקת הזו ובעצם לימדתי את דור המייסדים (ובניהם תמר ירון האחת והיחידה) את רזי האביד. כתבתי קורס ואותו לימדתי שני מחזורים.

כשאתה מלמד, אתה לומד ה מ ו ן ! זו לא קלישאה. אנשים שרואים בפעם הראשונה את מה שלך מובן מאליו, שואלים שאלות שמאירות את האקסיומות שלך ואת התבניות שאתה חושב בהן באור חדש ושונה ומאתגר. אותי באופן אישי זה מרתק ולמדתי מזה המון, על דרכי חשיבה שונות של עורכים שונים, על גישות אחרות לעריכה בכלל ולאביד בפרט.

אבן דרך נוספת – הפרסומת הראשונה (והיחידה לשמחתי…) שפוטרתי ממנה. ערכתי פרסומת גדולה למותג קפה גדול ובינלאומי. אחרי שהגענו לקאט שהבמאי ואני אהבנו, הגיע משרד הפרסום לחוות את דעתו. הביקורת שהובעה בפנינו תוקשרה בצורה מאוד בוטה ולא בצורה בונה, אבל עדיין ביקורת שהייתי צריך להקשיב לה ולמצוא לה פתרונות. רטנתי קצת, אבל ניסיתי לתת מענה לבעיות, והרגשתי שהצלחתי בזה. למחרת קיבלתי טלפון מההפקה, לא להגיע לחדר העריכה.

הייתי בהלם. ניסיתי להבין מה קרה, ולמה, והתשובה הייתה פחות או יותר שלא שידרנו על אותו "הגל" משרד הפרסום ואני. אמנם מי שנתנה את הביקורת דיברה בצורה בוטה עד פוגענית ולימים פוטרה מאותו משרד פרסום בגלל הבוטות שלה (Karma is a bitch…) אבל הבנתי דבר חשוב מאוד שהוא נר לרגליי עד היום: התפקיד שלי הוא להיות חלק ממערך של אנשים שבאו לשרת מטרה אחת, שהתוצר יהיה הכי טוב שאפשר לצרכי הלקוח.

כעורך צעיר היה לי קשה מאוד לקבל ביקורת. הייתי בטוח שמה שערכתי הוא הדבר הכי טוב ונכון לסרט ושהתוצאה היא לא פחות מגאונית וכל מי שמעיר לי משהו, לא מבין בקולנוע בכלל ולא בעריכה בפרט. עם השנים התרככתי והפסקתי לשלוף ציפורניים, כי האמת נמצאת במקום אחר לגמרי. האמת נמצאת אצל כל אחד מהנוגעים בדבר שיוצרים יחד אמת אחת משלהם – דרך העורך.

אבן דרך נוספת – "היהודים באים". כמו שכבר ציינתי, עריכת הומור היא עבודה רצינית ביותר, שגיליתי שמענגת אותי במיוחד. קודם כל, אתה רואה את חומר הגלם ונקרע מצחוק, אח"כ אתה עורך ונקרע מצחוק, אח"כ אתה מחבר פרקים ונקרע מצחוק… מעבר לכל ה"נקרעות" הזו, יש כאן תהליכים מובנים ורציניים באופן מעמיק. הטיימינג שלך במקרה זה בתור עורך הוא קריטי. מערכון יפול וייקום על הטיימינג של העורך, מתי הקאט קורה, מתי המוסיקה תיכנס ותצא, מתי לחתוך שחקן החוצה או פנימה.

"היהודים באים" היא שיעור נהדר בעבודה עם צמד כותבים מדהימים נטלי מרכוס ואסף בייזר, ועם במאי גאון, קובי חביה, שהביטחון שלהם בעצמם ובעשייה שלהם, מאפשר להם לתת יד חופשית לעורכים שלהם כדי להגיע לתוצאה הכי מצחיקה שיש. בכלל, ככל שבמאי יותר בטוח בעצמו, ככה הוא "ישחרר" יותר לעורך שלו וישמח לקבל את האינטרפרטציה שלו על הסרט.

ולבסוף – "פול טריילר" "Full Trailer" (אם שמו לא ישתנה עד ההפצה…), הפיצ'ר האחרון שערכתי. תענוג צרוף מתחילתו ועד סופו. לסרט הגעתי עם ארגז כלים של עורך פרסומות הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הקצב והשפה. כבר כתבתי את זה פעם, שלאלף את הטיימליין הזה היה כמו לאלף נמר סיבירי… התסריט היה כל כך מודולרי וכל כך גמיש, שיכולנו לעשות לפחות בחצי מהסרט ככל העולה על רוחנו מבחינה סגנונית ומבחינת מיקומי סצינות. זה בהחלט היה בית ספר לעריכה מבחינת איך לספר סיפור ארוך מחד והדוק מאידך, עם המון קפיצות קדימה ואחורה בזמנים מבלי לבלבל את הצופה.

זה גם היה בית ספר בעבודת צוות. צמד הכותבים המעולים אסף קוברובסקי ואיתי ברקן הם גם המפיקים של הסרט, כשאסף ביים אותו בכישרון על ואיתי ניצח גם על ההפקה המטורפת. אנחנו ישבנו יום-יום שלושתינו בחדר העריכה והעבודה יחד הייתה שיעור בהקשבה של כל הצדדים אחד לשני ושל שיחרור גדול מצד היוצרים. קשה מאוד ליוצרים לשחרר את הבייבי שלהם ולעשות בו שינויים, ובמקום הזה הם נתנו לי כעורך יד חופשית לגמרי לעשות כל שינוי, לי כעורך היה תענוג להקשיב להפנים ולייצר סרט כששני אנשי קולנוע כל-כך מעמיקים, ידענים ורגישים עבדו איתי בחדר העריכה.

 

לספר סיפור ב-30 שניות של פרסומת זה אתגר גדול. מהם הטיפים החשובים ביותר בעינייך בתהליך העריכה כדי לעשות את זה בהצלחה?

לספר סיפור ב-30 שניות, לא שונה בהרבה מלספר סיפור ב-90 דקות, למעט האורך. מה ששונה בעיקר הוא היכולת לחתוך בצורה שתקדם את הסיפור כמה שיותר מהר מבלי להחסיר פרטים.

בשנים האחרונות אנחנו עורכים בתפיסה נטולת Continuity ברמת הקאט (כלומר, עריכה קלאסית של המשכיות בתנועת שחקן או בזוית המצלמה). תפיסת הסיפור של הצופה בעצם משרתת את העריכה. כל זמן שרצף סיפורי נשמר, הכל קביל. ג'אמפ קאטים, שינויי לוקיישן, קאטים חדים בסאונד, הכל עובד – אבל! חייב להיעשות בחכמה.

חשוב לשים לב שבעריכת פרסומות אנחנו לא משתמשים כמעט בכלל בטרנזישנים למיניהם, דיזולבים, וויפים וכו'. הקאט הפשוט הוא המלך כאן. "קישוטים" כאלה ואחרים יופיעו בפרסומות מבוססות רקעים או עבודת פוסט כבדה, או כשמדובר בהומור – כאן משתמשים לפעמים בתעלוליי קראש זום, או סווייפים ועוד כהנה וכהנה. אני אישית מכור לקאט הפשוט.

נתחיל קודם כל באלמנט הלחץ. פרסומות זה עסק יקר מאוד. כל שעת הפקה יקרה, כל שעת עריכה יקרה, כל שניית שידור יקרה. לכן הכל חייב להיעשות במינימום זמן ובמקסימום תוצאה (כמו כל הפקה אחרת…) רק כאן יש כל-כך הרבה גורמים מעורבים, שהכל חייב לתקתק והעסק צריך להיות משומן. עורך חייב לבוא חד, מכוון מטרה, יצירתי, מעשי ופרודוקטיבי במאה ואחד אחוז. אין מקום לטעויות ולבזבוזי זמן.

יש אתגר מאוד גדול בלספר סיפור שלם, מרגש, מצחיק או מרהיב ב-30 שניות. זה מחדד מאוד את המחשבה שלך ומשאיר אותך כל הזמן בתוך העניין עצמו. אציין כמה נקודות חשובות הן בפן האמנותי והן בפן המקצועי.

• קודם כל – לשחרר. לשחרר את הראש ואת המחשבה ואת הדמיון וזה שריר שצרך לדעת לאמן וללמוד איך להרפות אותו. אתה לא יכול להמציא כשאתה דרוך ולחוץ.
• להיות שקדן. שקדן במובן של ללמוד היטב , כמעט בעל-פה את חומרי הגלם שלך, להכיר כל פריים, לציין לעצמך כל אקשן וריאקשן שעושים לך משהו.
• להקשיב לאינטואיציה שלך ולתחושת הבטן שלך. עורכים טובים הם בעיני מתבוננים טובים. אנשים שיודעים לזהות סיטואציה או התרחשות מהתבוננות בה. כשאתה מתבונן היטב ומקשיב לתחושות הבטן שלך, לרוב לא יהיו לך תהיות איך לערוך את הסצינה או הפרסומת. זה די יקרה מעצמו.
• להיות מעודכן. מעודכן בפרסומות הכי אייקוניות מהעבר, והכי חדשות מההווה. להיות מעודכן במוסיקה, באופנה, באמנות ובקולנוע. בקיצור, להיות מעודכן.
• להיות סקרן. וזה בעיניי הטיפ הכי הכי חשוב שאני יכול לתת למי שרוצה לערוך פרסומות.

 

איך אתה ניגש לעבוד על פרויקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?

בכל פרויקט שאני עורך, בין אם זו פרסומת, סדרה או סרט קולנוע, אני מקבל קודם כל השראה מחומר הגלם. אני לומד אותו בצפייה ראשונית, רואה כל פריים, מסמן לי הערות במרקרים על טיימליין ונותן ציונים לטייקים, לשורות הטקסט ולשוטים שמצאו חן בעיניי. החוויה הראשונית הזו של המפגש עם חומר הגלם, היא תהליך קריטי מבחינתי, כי בשלב הזה בעצם הסרט כבר נערך אצלי בראש, אח"כ אני מוציא את זה לפועל על טיימליין. אני גם באותו הזמן במקביל מדמיין לי את המוסיקה של הסרט, את הפסקול שמלווה אותו גם מבחינת האפקטים של הסאונד. הטיימליין שלי תמיד נראה כמו כזה של אולפן סאונד. לפחות 12 טרקים פעילים, מוסיקה, אפקטים, סינקים וכו'.

באותה נשימה חשוב לי לציין את החשיבות העצומה של דוגם/עוזר עריכה. כל עורך ניגש אל הפרויקט בצורה שונה וכך גם אל אופן סידור חומרי הגלם בפרויקט. דוגם טוב הוא למעשה סוג של הרחבה לתודעת העורך שלי.

הוא יודע לסדר את החומר בצורה שתהיה לי הכי מהירה ונוחה לצפייה, הוא לוקח את התסריט וממספר את שורות הטקסט שמומרות למרקרים על הטיימליין, כך שכל שורת טקסט וכל רפליקה "מדברת" עם המספרים המופיעים במרקרים על הטיימליין שלי. כך אני יכול לראות ישר את כל הטייקים לאותה רפליקה בסצנה, כולל מתי יש פיקאפים, או אם השחקן שינה שורות בטקסט.

הוא גם יודע איזה טייקים ימצאו חן בעיני פחות או יותר ויציין בפני אותם. זה הליך שמקצר באופן משמעותי מאוד את העריכה. בתחום הפרסומות, חברות ההפקה מבינות היטב את זה שהזמן ש"מבוזבז" ע"י הדוגם, מיתרגם ישירות לחיסכון גדול בעלויות העריכה. בעולם הטלוויזיה רק עכשיו מתחילים להפנים את העניין…

 

כעורכים אנחנו נדרשים להיות מאוד יצירתיים בתהליך העבודה, מה אתה עושה כשאתה "נתקע"?

כשאני נתקע, זה קורה לי בד"כ בשלב הצפייה בחומרי הגלם.

זה שלב מאוד מתיש מבחינתי ולעיתים משעמם, כי בא לי להתחיל לערוך… אבל התחושה שאולי פספסתי משהו בחומר, שאולי יש עוד איזה זנב טייק או עפעוף עין שחסרים לי, לא נותנת לי להפסיק עד שסיימתי לצפות בחומר עד תומו. בשלב הזה אני לוקח המון הפסקות, שותה קפה, מעשן סיגרייה בעוונותיי, שומע מוסיקה, מדבר עם אישתי, וחוזר לעבוד. ברגע שאני מתחיל כבר לערוך, אני כל-כך בפנים, שיש מצבים שסיימתי גרסא ראשונה מבלי שעצרתי לרגע.

 

ספר לנו על הקיצורים במקלדת שלך שאתה לא יכול להסתדר בלעדיהם

אני מאותם עורכים שעובדים עם מקלדת ועכבר, אני יודע שיש כאלה שאת רוב העבודה מעדיפים על המקלדת, לי אישית זה פחות נוח. בכל אופן במהלך השנים זיקקתי לי תצורת מקלדת שמשרתת אותי בצורה שהכי נוחה לי.

* קודם כל, אם שמתם לב, מקשי ה-Trim Left, Trim Right הפוכים אצלי.

ההגיון שעומד מאחורי זה הוא למעשה עבודה על פילם פיזי, כך שכשאתה עובד על פילם כיווני החצים הפוכים.

* כפתור Move Clip Up/Down (במקשי החיצים למעלה/למטה) – עובד איתם כל הזמן, משום שצורת העבודה שלי היא עם ליירים (Layers) לצורך וורסיות. כלומר, אני שם טייקים שונים או חלקי סיקוונס שונים אחד מעל השני בטיימליין כדי לקבל גרסאות נוספות על אותו הקאט, מה שמביא אותי לעוד זוג קיצורים שנחוצים לי בעבודה מסוג כזה:

* קיצור Mute/Unmute Clips (מקשים Z,X במקלדת) – כשיש וורסיות בוידאו, יש גם בסאונד, ככה אני יכול לבחור מה אני רואה ושומע.

* קיצור Add Edit (מקש TAB) – משמש אותי המון.

ואחד החשובים מבחינתי:

* Extend (קיצור /+Shift במקלדת) – קודם אני מסמן אין או אאוט במקום שאליו אני רוצה שהקליפ יגיע, לוחץ Extend והקליפ מתארך/מתקצר למקום שרציתי (מקצר לי המון טרימים).

 

* מעבר לזה שיטת העבודה שלי היא ב-Workspaces (מקש ; ומקשי F2-6):

מקש ; ומקשי F2-6 (מקש F1 שמור לצערי ל-Help) אלו הם המקשים עם הכי הרבה טביעות אצבע על המקלדת שלי.

שיטת העבודה שבניתי לעצמי היא כזו שבלחיצת כפתור עולים לי הכלים שאני צריך לעבודה ספציפית באותו הרגע על הטיימליין. זה כלי מאוד יעיל באביד שמייצר לכם סביבות עבודה שונות.

F2, F3, F5 הם שלושת ה-Workspaces שאני עובד איתם הכי הרבה.

יש לי Workspace אחד שהוא הראשי, קרי Workspace לעריכה:

השני הוא לעבודת סאונד שבו כל ערוצי הסאונד מוגדלים, ותצוגת ה-Waveform דלוקה כשכל כלי העבודה על סאונד מסודרים לי במסך שמאל:

השלישי הוא Effect Mode מורחב. כאן לקחתי את מסך ימין כולו כמוניטור עבודה ובמוניטור שמאל מסודרים הטיימליין, ה-Effect Editor וה-Effect Palette:

כל זה כדי למקסם את נוחות העבודה שלי והמהירות.

 

טיפ אחרון שהיית שמח לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?

לא לפחד לבקש יותר כסף.

 

אם יש לכם שאלות נוספות לחמי אתם מוזמנים לשאול אותו בתגובות למטה או בתגובות לפוסט בפייסבוק שבו הוא מתוייג – ממש כאן.

לקריאת כתבות נוספות בפינה "של מי המקלדת?" – כנסו לכאן.

רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי.