מאחורי המקלדת עם מיכל כהן

מיכל היא במאית ועורכת כבר המון שנים בתעשייה. סרטה הדוקומנטרי "בתפקיד עצמם" נוגע בעצב החשוף של כולנו העוסקים ביצירה, ואם יצא לכם להציץ בסדרות "מטומטמת" או "עבודה ערבית", הייתם רואים שלקחה שם חלק כבמאית עריכה. חוץ מזה, היא ערכה סרטים באורך מלא וסדרות מגוונות כמו "התסריטאי", "בטיפול", "בלתי הפיך", "אחד העם 101", "מה זה השטויות האלה?!" – עדי אשכנזי, "אורח לרגע" ועוד רבות אחרות.

לאורך הדרך, לצד עבודה על דרמות ופרויקטים דוקומנטרים, יצא לה לעבוד לא מעט על פרויקטים קומיים ולשייף את מיומנותה בתחום הזה. כאן היא משתפת אותנו בחלק מהטיפים שכדאי להכניס לארסנל שלנו כשאנחנו ניגשים לעריכה מהסוג הזה.

לצד זה, היא גם נותנת לנו הצצה לחייה של עורכת שהיא גם במאית, לתובנות שלמדה משותפים לעשייה לאורך הדרך וגם מזכירה לנו מה הדבר הכי חשוב בעריכה של סצנה.

מיכל, ספרי לנו קצת עלייך

כשעושים את המבחן התיאורטי של "אם לא היית צריכה כסף האם עדיין היית עובדת בעבודה שלך" אני מאלה שעונים כן בלי היסוס. חוצה מדי פעם את הקווים בין בימוי לעריכה וברור לי שלא אוותר על אף אחד משניהם.

בסרט דוקומנטרי שעשיתי לאחרונה ("בתפקיד עצמם"), מצאתי את עצמי אומרת לעורך את כל מה שבמאים תמיד אומרים לנו – איך אתה זוכר איפה כל דבר? עשית סייב? איך אתה מסוגל לשבת כל כך הרבה שעות? נזרקתי ישר לנישה המשוגעת של הבמאית והוא היה העורך השקול והמפוקס. מאז אני מאד אמפטית למצב הצבירה המחופף של במאי בחדר עריכה.

אני חיה בתל אביב עם בן זוגי ושלוש בנותינו. בימים אלה סוגרת את הפרקים האחרונים של "מטומטמת 3" עם בת חן סבג ושי קפון, עונה שנהניתי ממנה מאד כי יש בה הרבה ממה שאני אוהבת – הומור, עומק, כמה שחקנים שהם מתנה לעריכה ויד חופשית על המוסיקה.

איך הגעת לעולם העריכה?

זאת הייתה נטייה שקרתה מעצמה במהלך לימודי קולנוע בסם שפיגל.

זכיתי ללמוד קולנוע בדיוק על התפר שבו את סרטי שנה ב' עוד ערכנו בפילם על סטינבק, ואת סרטי הגמר כבר על אוידים חדשים מהניילון. אני מאד שמחה שזכיתי לחוש את החומר, להחזיק ביד שוט, לגזור ולהדביק לא כמושג מופשט אלא כפעולה ממשית. אני חושבת שזה השפיע על הגישה שלי לעריכה. זה בוודאי מחדד את האינטואיציה, להכיר ולמצוא את השוטים בלי מאצ' פריים, לחתוך בלי פריוויו ובלי אנדו.

מצד שני זה גרם לי להעריך מאד את הקלות של האויד שכיום היא מובנת מאליה. תמיד אעדיף לנסות משהו במקום להתווכח אם זה יעבוד או לא.

איך את ניגשת לעבוד על פרויקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?

בסרט עלילתי, אם זה לא מאד חשוב לשותפיי ליצירה, אני מעדיפה לא לקרוא תסריט. לגלות את הסיפור מתוך מה שיש ולא מתוך כוונת המשוררת ולחוות את החומר באופן ישיר. גם בסדרה אני מעדיפה לערוך פרק פרק בלי לדעת מה הלאה. להיות בסקרנות לגבי העלילה ולשאוף להעביר את הסקרנות הזאת אל מי שייצפה בזה ערוך. כמובן שזה דורש חיבור טוב עם היוצרים – להבין את החזון, לדעת מה מהותי מבחינתם, אבל בלי ספוילרים.

אם יש בחומר משהו שאני מתלבטת לגביו, אשאל את הבמאי.ת אם זה חשוב להמשך באיזשהו אופן ואם כן, זה שווה את הספוילר כדי לטוות את העלילה כמו שצריך. יחד עם זה, נוכחתי שדווקא כשהבנתי משהו "לא נכון" זה פתח כיווני מחשבה מפרים. מאיפה הגיעה הטעות בהבנה? מה משדר החומר? אולי זה משהו שאפשר להשתמש בו עלילתית?

ספרי לנו על פרויקט שהיה משמעותי עבורך והבנת בזכותו משהו חדש על עצמך, או על תהליך העריכה?

ממש בתחילת הדרך נזרקתי ברגע של צירוף נסיבות מבורך ישר למים העמוקים של "בטיפול". כל כך תחילת הדרך שהייתי היחידה מכל צוות היוצרים שטרם עברה בזמנו טיפול פסיכולוגי… זאת היתה חוויית יצירה נפלאה מכל בחינה. אני נזכרת שחגי לוי היה עוצר במקום מסוים בפרק ואומר –  צריך לייצר פה רגע. בהתחלה הפתיעה אותי המילה לייצר. הרי אנחנו עורכים משהו שכבר קיים. מתוך כבוד הנחתי שאם היוצר שהגה, כתב וגם ביים סדרה כזאת לא יצר רגע מסוים, כנראה שאין כאן רגע. הרשימה אותי ההתייחסות לחדר העריכה כאל מקום שממשיכים לכתוב ולביים בו.

מאד לקחתי את זה איתי, את השאיפה למחשבה חדשה שנולדת בחדר העריכה וכל מה שהיה (או לא היה) קודם לא עומד בדרכנו. כיום גם כשראשס של סצנה נמחקו בטעות על הסט ונשאר מהם רק סאונד של טייק אחד – ניסינו לתת צ'אנס לפני ששופכים כסף על השלמות ובעזרת כמה אאוטים וקצת רמאות, הסצנה שודרה בלי שצולמה.

עם רזומה של הרבה קומדיות ודרמות קומיות, יש שיגידו שאת כבר מומחית לקומדיה. תוכלי לשתף אותנו במסלול שהוביל אותך למקום הזה?

עריכה עלילתית מכל סוג היא המגרש הביתי שממנו אני הכי נהנית, אבל בגלל שאני מאד אוהבת לצחוק, אם יש פרויקט שבו אני יודעת שאבוא ליום עבודה ואצחק שם, אני בטוח אבחר אותו על פני משהו אחר. זאת לא חייבת להיות קומדיה, בעיניי אין גם דרמה טובה בלי הומור (כמו שאין קומדיה טובה בלי מימד דרמטי. "עבודה ערבית" של סייד קשוע הייתה בית ספר לדבר הזה, את גועה בצחוק ובסוף נשארת עם מועקה). יצירה שאין בה איזשהו לבל של הומור פחות מעניינת אותי גם כצופה. תחשבי על זה, גם אנשים בלי חוש הומור פחות מושכים אותנו, לא?

מבחינת עשייה – קומדיה היא התצורה הכי מזוקקת של דרמה. כל מה שחשוב בדרמה עולה לדרגת קריטי בקומדיה. הטיימינג, הדיוק, הניואנס, הקוהרנטיות, הקומוניקטיביות. גם הפידבק הוא מוחצן וחד משמעי – צחקו או לא. אין הנחות.

מהם 3 הטיפים הכי חשובים לדעתך בעריכה קומית?

צפייה משותפת. צחוק הוא תגובה חברתית. אם משהו מפסיק להצחיק אותי אחרי כך וכך צפיות, כשישבו איתי עוד אנשים בחדר זה יצחיק אותי שוב.

ריאקשן. ריאקשן מדריך אותנו כצופים איך להגיב.
אפשר לשנות לגמרי סבטקסט של משפט על ידי הריאקשן – איך דמות מגיבה וגם לאיזה חלק של המשפט היא מגיבה. אם התגובה לא צפויה ולא בנאלית, זה משנה גם את התגובה של הצופה. דוגמה טובה היא "המשרד" שבאמצעות המוקומנטרי הפכו את הריאקשן לפאנצ' בפני עצמו, כי הדמויות אשכרה מסתכלות עליך ומתנצלות בפניך על הטמטום שנאלצת לחזות בו כרגע. נוסף עוד לייר שלם של הומור, את צוחקת פעם אחת מההתנהגות של בנאדם ופעם שנייה ממבוכת האימים של מי שלידו.

לערוך מהאזניים. כשאני עורכת דיאלוג אני קודם מקשיבה אם זה נשמע לי טבעי ואחר כך מסדרת את התמונה. ב"עבודה ערבית" ניסחתי לעצמי כלל: את כל הדיאלוגים לערוך כמו שאני רגילה, אבל כשמדובר בזוג נשוי לשים את כל הטקסט בערימה אחד על השני. אף אחד לא מקשיב, מדברים ביחד. ופתאום זה נשמע כמו בחיים.

ספרי לנו על 2 קיצורים במקלדת שלך שאת לא יכולה להסתדר בלעדיהם

1. Match Frame – נמצא ב-F2. באינטואיציה זה הכי קרוב למסך שבו יושב החומר.

2. זום אין זום אאוט – טוב זה אלמנטרי, אבל בלי היכולת לצלול פנימה והחוצה אני לא מתפקדת. (נמצא בחצים למעלה ולמטה).

ואם אפשר עוד קצת פירוט על חלק מהקיצורים המיוחדים במקלדת שלך?

1. Deselect All (קיצור De) – משום מה רק לאחרונה הוספתי אותו וזה הפך ל'החיים לפני ואחרי'. משתמשת בו גם בשביל לכבות ערוץ בודד. נמצא ב-F4.  

2. Restore Default Patch (קיצור RD) – שימושי ביותר. נמצא בסרגל שעל הטיימליין וב-F6.

3. Head/Tail fade – פונקציה שמאד שמחתי כשהיא נוספה, כי יותר טבעי לי לקבוע את הדיזולב לפי מיקום בסצנה או במוסיקה מאשר לנסות לכמת את זה במספר פריימים. נמצא ב-F7 ו-F8.

טיפ אחרון שהיית שמחה לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?

לערוך לב, לא דיאלוג ופעולות. כלומר להיזהר מעריכה אובייקטיבית. להבין מי הדמות שמחזיקה את הלב של הסצנה ומה עובר עליה ולערוך מראש דרך נקודת המבט הזאת.

אם יש לכם שאלות נוספות למיכל, אתם מוזמנים לשאול אותה בתגובות למטה.

לקריאת כתבות נוספות בפינה "של מי המקלדת?" – כנסו לכאן.

רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי.