אלעד דוידוביץ' שיקוביץ' הוא עורך ויוצר שנע בין בימוי ועריכה של פרויקטים דוקומנטריים. בין הפרויקטים הדוקומנטריים שערך תוכלו לראות את "יונתן אגסי הציל את חיי" ו-"Upload" של האחים הימן, שפתחו לו הזדמנויות רבות.
לאחרונה ביים, צילם וערך את סרטו "המרפסת". אלעד הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, שחושף אותנו למעמקי נפשו ועוסק בפוסט טראומה. בסרטו הוא מצליח להכניס אותנו לתוך החוויה שלו בצורה מאוד עוצמתית, וכל זה דרך שימוש בצילומים שצולמו ממרפסת ביתו בלבד.
אלעד משתף אותנו איך התגלגל לעולם העריכה, חושף אותנו לתהליך העריכה של סרטו "המרפסת" ועל האתגרים והמסע שעבר תוך כדי, מהם 3 הטיפים החשובים ביותר בעיניו בעריכה וגם משתף אותנו בשיטות עבודה וקיצורים היישר מהמקלדת שלו.
אלעד, ספר לנו קצת עלייך
אני בן 36, נולדתי וגדלתי בגבעת עדה, מושבה חקלאית בבקעת עמק הנדיב.
מעולם לא חשבתי שאעסוק בתחום הקולנוע (אני לרוב נרדם בסרטים) ואני לא מכיר המון "קלאסיקות גדולות". מה שמושך אותי בעיקר בקולנוע הדוקומנטרי זה האנשים וסיפורי החיים שלהם.
כיום אני עובד על 2 סרטים חדשים שאני מביים, אחד בארץ ואחד בניו-זילנד ועורך במקביל פרויקטים דוקומנטריים נוספים.
איך הגעת לתחום העריכה?
בחופשת השחרור אחרי הצבא גיליתי בבוידם מצלמת פילם ישנה, קניתי 5 סרטי פילם והתחלתי לצלם. בפיתוח יצאו אולי 3 תמונות טובות, כל שאר התמונות היו שחור או לבן. שם נחשפתי לעולם הצילום והבנתי שיש שם משהו מעבר. צילום זו האהבה הראשונה שלי.
כשהחלטתי ללכת ללמוד, צילום סטילס הייתה האופציה הראשונה, אך באותה שנה לא נפתחו לימודי צילום. וביום פתוח, רגע לפני סיום ההרשמה, החלטתי להתחיל לימודי קולנוע במכללת תל-חי.
גיליתי שם שלעומת סטילס שבו אתה "מקפיא את הרגע", בקולנוע אפשר ליצור רגע חדש. מחשבה ותשוקה שמלווה אותי עד היום.
בסרט הגמר שלי "שובר שמירה", אני מספר סיפור אישי שבמרכזו הדילמה האם להמשיך לשרת במילואים. לקחתי את הסרט כסטאז' – בגלל הסיפור האישי שלי העדפתי לצלם ולערוך אותו לבד, תהליך לא פשוט שלמדתי בו המון, לקח לי 5 שנים להשלים אותו.
ב-2017 ראיתי פוסט בפייסבוק של תומר הימן שבו הוא מחפש אנשים לצוות עריכה בפרויקט עם חומרים "לא פשוטים" לדבריו, כתבתי לו הודעה שאני מרגיש שאני יודע בדיוק מה הוא מחפש.
הייתה לי כבר שליטה דיי טובה באביד בתקופה הזו, אבל העבודה עם תומר בלילות ובמשמרות ארוכות רק גרמה לי להיות חד ומהיר, ולפתח הרבה מאוד טכניקות במטרה לשמור על ה-Flow בחדר העריכה.
במאי בחדר עריכה צריך להתעסק כמה שפחות ב"טכני" וכמה שיותר ב"תוכן" – העורך צריך לנסות למצות כמה שיותר מהר וטוב רעיונות שיושבים לבמאי בראש במהלך המשמרת.
שתף אותנו בתהליך העבודה על סרטך "מרפסת", אותו ביימת, צילמת וערכת
"מרפסת" הוא סרט התבוננות אישי שמתרחש במהלך השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות ועוסק בפוסט טראומה והחברה הישראלית בימים הכי חשופים שלה.
לדירה ברחוב "הכובשים" הגעתי בשבוע של ימי הזיכרון, קצת אחרי פרידה מבת הזוג. הדירה הייתה קטנה, אבל משהו במרפסת גרם לי להחליט לקחת את הדירה. תמיד אהבתי להתבונן, יש משהו בלצפות באנשים ברחוב מלמעלה, להיות רואה שלרוב אינו נראה.
מהר מאוד גם התחלתי לצלם רגעים קטנים שתפסתי מהמרפסת. אני חושב שצילמתי מעל 300 שעות חומר גלם במצטבר, לפעמים כדי שלא יבחינו בי הייתי שם את המצלמה על חצובה ואחר כך צופה ברגעים ש״הצלחתי״ לתפוס ומנסה לדמיין איך זה מתקשר לרצף הסיפורי.
פתחתי עשרות סיקוונסים שלתוכם ״זרקתי״ רגעים כאלה וקטלגתי את הכל לפי נושאים – חיות, פיצוציה ממול, בתים, אנשים, לפי שעות/יום/בוקר/לילה/צוהריים.
בהתחלה לא ידעתי על מה יהיה הסיפור המדויק שאותו אני רוצה לספר, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לצאת מגבולות המרפסת, לנסות לספר סיפור שלם מאותה נקודת מבט.
ברגע שהבנתי שההתמקדות של הסרט צריכה להיות בין יום השואה ליום העצמאות ושאני גיבור הסרט, הרגעים הקטנים קיבלו צורה והפכו לסצנות.
אני מאמין שקולנוע דוקומנטרי הוא "המציאות בעיני היוצר" – ההגדרה הזו משחררת את היצירה ומחייבת אותה להיות סובייקטית, בניגוד לכתבה שמנסה להיות אובייקטיבית לדוגמה.
כאן העריכה היא השליט. באמצעות העריכה אפשר לספר סיפור שנתמך במציאות, דרך נקודת מבטו של הבמאי על העולם.
מה היו האתגרים בתהליך עריכת הסרט? גם מהפן של עריכת סרט המתרחש כולו בלוקיישן אחד – מרפסת ביתך, וגם מהפן של עריכת סרט העוסק במעמקי נפשך
ההתעקשות להישאר בגבולות המרפסת חייבה אותי להיעזר בסאונד ודרכו להעביר את העלילה.
בגרסה הראשונה של הסרט ההתמקדות הייתה עם המבט כלפי חוץ, ויזואליה ופריימים מוקפדים שמצולמים מחוץ למרפסת, משהו מאוד אקספרימנטלי שלא ממש עבד לאורך זמן.
ההחלטה הראשונה הייתה לנסות להשתמש בתוכניות רדיו ופודקאסטים ששמעתי שיאפיינו את התקופה, וברגע שהשלמתי עם זה שאני אהיה גיבור הסרט – אז גם התחלתי להקליט שיחות טלפון עם האקסית, ההורים וחברים קרובים.
זה תמיד דבר מסובך לערוך את עצמך, במיוחד בסרט חשוף כזה. אני עורך באופי ואוהב להישאר בצללים, אבל הרגשתי שאני חייב לצאת מעצמי כדי לספר סיפור יותר גדול ממני. השתדלתי כמה שיותר להסתכל על עצמי כדמות ולשחרר כמה שיותר אגו.
בסופו של דבר אני מרגיש שדווקא ההגבלות שקבעתי לעצמי עושות טוב לסרט ומשרתות את המסר ותופעת הפוסט טראומה.
אם זה בהסתגרות במרפסת והאותנטיות של שיחות הטלפון, ואם זו הבחירה של לא להראות את הפנים שלי לאורך כל הסרט שנאמנה ל"פצועים השקופים", ומעבירה את הצופה תהליך של התבוננות והקשבה לפוסט טראומה בגוף ראשון. מתוך המחשבה שכל ישראלי הוא פוסט טראומטי במידה כזו או אחרת ויכול להזדהות ולקחת משהו מהסרט.
זה היה מסע בשבילי, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי טיפולי.
איך אתה ניגש לעבוד על פרויקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?
אני מאמין שכל פרויקט הוא עולם שבבסיס שלו יש לב. המטרה המשותפת של העורך והבמאי הוא לחשוף אותו ולהיות כמה שיותר נאמנים לתהליך ולדרך, לכן חשוב לי מאוד לעשות שיחה עם הבמאי/ת עוד לפני שצפיתי בפריים אחד.
אני שואל שאלות על הסיפור, אבל בעיקר מנסה לגלות ולפעמים לחשוף יחד עם הבמאי את הרצון האמיתי שלו לספר את הסיפור ולמצוא את נקודות החיבור האישיות שלו לסיפור, לרוב זו שיחה מרתקת שדרכה מבינים את הרצון האמיתי ממנו הגיע הרעיון הראשוני לעשיית הסרט.
זה המצפן.
בדוקומנטרי זה מאוד חשוב כי לרוב התסריט העיקרי נבנה בחדר העריכה. אני מאמין בדבר האותנטי ומנסה להקשיב וללמוד לאט לאט את הדמויות דרך הצפייה וההרגשה הראשונית.
אח"כ אסדר על טיימליין אחד כל יום צילום בנפרד ואז אשכפל אותו ואתחיל לצפות, תוך כדי אחתוך חלקים לא רלוונטיים או טעויות מצלמה.
בצפייה אני מסמן במרקרים כניסות ויציאות כמה שיותר מדויקות לפי שלושה מרקרים מרכזיים:
סינק – תמונה וסאונד תואמים – בצבע לבן בדרך כלל.
סאונד – סאונד טוב בלבד – צבע צהוב.
ויזואל – תמונה – בצבע ירוק.
במהלך הצפייה, כשחלון המרקרים פתוח, אני מתעקש לכתוב שורה אחת לכל מרקר.
לדוגמה בראיונות – תמצות של הנאמר לשורה אחת, או להסביר סיטואציה במילים פשוטות. זה אמנם יכולה להיות הרבה עבודה, אבל זה פשוט מקל על תהליך החיפוש בעתיד ועל התקשורת עם הבמאי וכך אנחנו פנויים להתעסק יותר בתוכן וקל הרבה יותר לייצר מבנה ראשוני.
זה תלוי בפרויקט, אבל אני אשתדל גם לדאוג לחלוקה לפי נושאים או לפי דמויות – ככל שיש יותר מידע, כך יש יותר סדר ואפשר לבנות דברים ולעשות ניסויים מתוך שקט מחשבתי. תוך כדי צפייה גם עולים רעיונות על הדרך שבה רוצים לספר את הסיפור.
אני משתדל להעמיד ראפ קאט רעיוני כמה שיותר מהר, כדי להרגיש את הסיפור ולהתחיל דיאלוג על המבנה עם הבמאי, להבין מה עוד חסר ואיפה אפשר לדייק או לשפר.
כשאני עורך, אני מנסה להקשיב לקצב הפנימי של השוטים והסצנות ולהעניק לכל דבר שפה משלו, שמתחברת לאט ללב ולקצב הכללי של הסרט הגדול.
מה 3 הטיפים החשובים ביותר בעינייך בעריכה?
1. סבלנות – בכל פרויקט, אבל במיוחד בדוקומנטרי, הדבר הכי חשוב הוא סבלנות. זה תהליך שצריך להיות מוכנים אליו, גם בבניית הסיפור וגם בתהליכים שהדמות והיוצר עוברים עם הזמן.
לימדתי את עצמי לא לפחד לפרק דברים שלפעמים עבדתי עליהם שעות – לפעמים דווקא שם מתגלים החיבורים והקסם. במקרה הכי גרוע עושים Undo.
כדי לייצר יצירה שלמה, לדעתי חייבים לבנות ולפרק כמה וכמה פעמים את המבנה כדי להרגיש ולהיות בטוחים שהדבר הגדול עובד.
2. החלטיות – במהלך התהליך יש הרבה רגעי ייאוש ובלבול והמון דברים שלא מסתדרים על הנייר ובעריכה עצמה, לכן לדעתי חשוב מאוד להגיע בגישה החלטית וכמה שיותר ברורה שנובעת מתוך ההבנה של הלב של הסרט. לי זה נותן המון ביטחון לקדם מהלכים ולצאת מתבניות במקום לדרוך במקום.
3. יחסי אנוש – יש משהו כל כך אינטימי בחדר עריכה, עבודה אינטנסיבית וממושכת, רצופה בהרבה עליות וירידות שבקלות יכולה להפוך לסיר לחץ שכולל בתוכו המון אמוציות.
לפעמים זה ממש מזכיר לי טיפול, צריך לזכור שהתכנסנו לחדר העריכה במטרה משותפת לפצח ולבנות את הסרט הטוב ביותר שניתן.
כעורך, התפקיד שלי הוא להוציא לפועל את הרעיון של הבמאי ולעזור לו לבטא את עצמו הכי טוב. חשוב שתהליך העבודה יהיה בתקשורת נכונה, בהבנה והכלה הדדית.
אם זה קורה, בדרך כלל זה ישתקף גם דרך המסך. לפחות ככה אני בוחר להאמין (:
ולא פחות חשוב, אם לאנשים היה נעים לעבוד איתכם אז הם ירצו להמשיך יחד לפרויקטים נוספים. בסוף, הכול זה תקשורת.
ספר לנו על 2 קיצורים במקלדת שלך שאתה לא יכול להסתדר בלעדיהם
אני בדרך כלל פותח מקלדת חדשה לכל פרויקט חדש. גם אם היא לא משתנה יותר מדי, לכל פרויקט יש את הצרכים שלו.
לדוגמה, בשנים האחרונות יצא לי להיכנס לכמה פרויקטים שעורכים אחרים התחילו, זה אתגר אחר לגעת בחומרים שאתה לא מכיר מהשורש + לחץ הפקתי ורגשי שדורש "פתרונות מהירים".
קיבלתי כמה ראפ קאטים לא אפויים עד הסוף עם רעיונות טובים בתוכם והייתי צריך ל"טייל" בין הראפ קאט שאני מייצר לבין הראפ קאטים האחרים.
ככה גיליתי את כפתור ה-Reverse Match Frame (מקש R) – שנתן לי את האפשרות לדלג בין הקאטים ולראות בקלות את מיקומי הסצנות או השוטים שהעורך הקודם התכוון אליהם.
כדי להקפיץ לחלון ה-Source סיקוונס מגרסאות קודמות שעבדתי עליהן, אני אוהב להשתמש בכפתור ה-Loop Selected Clip, ואז בלחיצת כפתור הוא מתחיל לנגן אותו בחלון ה-Source. ככה לא צריך לגרור אותו, או להתבלבל ובלחיצה כפולה בטעות לזרוק אותו לטיים ליין.
לגבי סאונד, התחלתי להשתמש לא מזמן בטיפ המדהים של אור שולמן – להשתמש בכפתור הגלגלת בעכבר להורדת והעלאת העוצמה של קטעי הסאונד.
אני עובד המון עם סאונד כבר בשלב העריכה הראשונית, מדייק עד כמה שאפשר כדי לקבל תחושה של הקאטים, ומשתמש הרבה ב-Head Fade ו-Tail Fade (בקיצור Shift + -/+) – כדי לדייק את הדיזולבים בצורה מהירה מאוד.
אני ממש אוהב את הגרסאות והפיצ'רים החדשים של אביד, משתדל להתעדכן ולעדכן כמה שיותר. יש תחושה שבשנים האחרונות משהו שם נפתח והם יותר קשובים לצרכי העורכים, יחד עם שמירה על הסנוביות האבידית שאני מחבב מאוד.
טיפ אחרון שהיית שמח לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?
פשוט לקום ולעשות. תסללו את הדרך שלכם בעצמכם, אל תחכו שיבואו ויעשו בשבילכם.
יש לכם חלום… לכו תגשימו אותו.
כשמאמצים גישת חיים כזו, לפעמים הדרך יותר מעניינת ומיוחדת מהמטרה.
* אם יש לכם שאלות נוספות לאלעד, אתם מוזמנים לשאול אותו בתגובות למטה או בתגובות לפוסט בפייסבוק שבו הוא מתוייג – ממש כאן.
* לקריאת כתבות נוספות בפינה "מאחורי המקלדת" – כנסו לכאן.
* רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי
