נדב אלוביק הבין שהוא רוצה להיות קשור לעולם הסרטים כשהיה ילד. החיבור לעריכה קרה בשלב מאוחר יותר, אבל הניצוץ היה שם עוד הרבה לפני.
בין הפרויקטים המגוונים שערך, תוכלו למצוא קליפים שערך לשירים של קרן פלס, עברי לידר, סטפן, שלומי שבת, הדג נחש, אופירי, רוני דלומי ועוד רבים אחרים. תוכניות בישול רבות – "סודות מתוקים" עם קרין גורן, פרויקטים להסטון בלומנתל, ג'יימי אוליבר, מגזין סאן פלגרינו ועוד. פרסומות, 2 פיצ'רים, שהם גם סרטים מוזיקליים, ואפילו הספיק ליצור פרויקט עם חבריו הלונדונים בשם TOPJAW.
זאת פעם ראשונה שמצטרף אלינו עורך לפינה שלא עורך על אביד – אז הפעם לא יהיו קיצורי מקלדת, אבל יהיו הרבה טיפים שווים. נדב משתף אותנו על הסרט הראשון שיצר כנער בן 16 ואיך השפיע עליו עד היום, על העריכה בלונדון ומה אנחנו יכולים ללמוד מהבריטים והם מאיתנו, חולק איתנו שיטות עבודה וגם טיפים לעריכת קליפים.
נדב, ספר לנו קצת עלייך
בן 28. עורך מגיל 12. חצי ישראלי חצי אמריקאי. יש לי כלבה וארבעה חתולים בבית ואני משוגע על בישול ואוכל. אם לא הייתי בעולם הסרטים, מזמן הייתי עובד במסעדות.
פרט מעניין: בצבא הציעו לי ללכת ליחידת הסרטה, אבל בחרתי ללכת ליחידת ״קשרי חוץ״. אחת היחידות המעניינות – הייתי סוג של דיפלומט צבאי והתפקיד שלי היה לקשר בין צה״ל לכוחות האו״ם בסוריה ולבנון.
אם אני לא עורך אני כנראה משחק פיפא. זה התרפיה שלי ושאף אחד לא יגיד לי אחרת.
איך הגעת לתחום העריכה?
כילד תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות סרטים. תמיד. למזלי הענק הכרתי את בן אורינגר בחטיבה וכמעט מהיום הראשון התחלנו לעשות סרטים ביחד. לא ידענו איך לכתוב, אז פשוט כתבנו שטויות. לא ידענו איך לביים, אז פשוט העמדנו פנים. לא ידענו איך לערוך, אז למדנו לבד. בזמנו לא היה פרמייר של היום והכל צולם על קלטות די-ווי, כל דבר הרגיש כמו תיק. אבל עשינו מה שרצינו וזה הרגיש מדהים.
חיפשנו כל תירוץ לעשות עוד סרטים, בין אם זה היה פסטיבל בחו״ל או ״פרויקט 48 שעות״. אבל סרט אחרי סרט, התבהר לי שאני רק מחכה להגיע לעריכה. שאני בעצם יוצר סרטים בשביל שיהיה לי חומרים לעריכה. תמיד ידעתי ש״אעשה״ סרטים, אבל אחרי הלימודים החלטתי סופית שאין דבר מגניב יותר שאני יכול לאחל לעצמי מאשר להיות עורך!
אתה מרגיש סוג של אלוהים כשאתה עורך. אתה מעוות פרפרומנסים של אנשים, אתה מנווט בין מצבי רוח ומייצר אשליה של זמן ומתח. כשחושבים על זה, כל סרט הוא שקר אחד ענק ומתמשך. ועריכה טובה היא זאת שתמכור לכם את השקר הזה מבלי שתשימו לב בכלל. בגלל שאתה האחרון בשרשרת, הכל מתנקז אליך ואתה נחשף להחלטות יצירתיות על מוזיקה, על צילום וצבע, על בימוי של שחקנים, על תאורה ותפאורה… אני אולי משוגע, אבל בעיני זאת העבודה הכי טובה בעולם. בשבילי לפחות (:
ברזומה שלך יש גם הרבה קליפים, שתף אותנו מהם 3 הטיפים החשובים ביותר בעינייך לעריכת קליפים?
1. חווית הצפייה היא מעל הכל! לקליפים יש מאה ז׳אנרים שונים (קליפ עלילתי, קליפ כוריאוגרפי, קליפ הופעה חיה, קליפ ״בלאגן״ וכו'). תנסו להתייחס לקליפים שלכם בתור ״סרטים קצרים״ עם התחלה, אמצע וסוף. ככל שתהיו יצירתיים עם חוקי הז׳אנר, תיצרו התחלה אמצע וסוף, שפה וויזואלית ייחודית ואחידה – ככה הקליפ שלכם יהיה יותר Memorable לאורך זמן!
2. תשננו, תשננו, תשננו את המוזיקה! לא רק את הליריקה, אלא את כל האלף ניואנסים המוזיקליים שיש בשיר. תנסו להרים למוזיקה בקליפ באמצעות העריכה. ככה גם תעצימו את השיר וגם תרשימו את המוזיקאים שאתם עובדים איתם.
3. לקאטים שלכם יש Rhythm משלו. קצב בלתי נראה, אבל לגמרי מורגש. תתייחסו אליהם בתור כלי נגינה נוסף שמתלווה לשיר, ולא מתנגש איתו.
אחד הטיפים הכי טובים שקיבלתי מוקדם היה: "Edit to the music, never to the beat״.
כחלק מהעבודה שלך, אתה עורך הרבה על הקו של לונדון-ישראל. שתף אותנו איך זה עובד? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהבריטים והם מאיתנו?
אז הגעתי ללונדון (יחד עם מאי בת הזוג) בשביל להתחיל תואר ראשון בהפקת קולנוע. הבית ספר היה 100% מעשי (שזה נדיר לבתי ספר לקולנוע), אז ה״שפשוף״ היה מהיר מאוד. כבר תוך כדי הלימודים פניתי לכל מי שיכולתי, וערכתי כל מה שיכולתי. אם היה שכר, גם אם הוא היה 20 פאונד – מבחינתי זה היה בונוס. רציתי להגיע ל״10,000 שעות טיסה״ כמה שיותר מהר. ככה התגלגלתי לפיצ׳ר קולנועי, הראשון שלי, שבכלל ערכתי בחינם לגמרי מהמטבח בדירה. ובאהבה ענקית! משם המשכתי את המומנטום, התחברתי לעוד ח'ברה צעירים ורעבים ולמזלי הענק הם המשיכו להזין לי עבודות.
אחד ההבדלים הראשונים שעולים לראש (לאו דווקא ההבדל הכי גדול) הוא עניין הכסף. פחות במספרים, ויותר בתרבות התשלומים. התעריפים לא כ"כ שונים בין פה ושם, אבל שם אין דבר כזה ״שוטף״. אתה משולם עם מקדמה מראש ומיד עם סיום הפרויקט. אם אתה עורך טלויזיה, אתה בד״כ מקבל צ׳ק כל שבועיים מראש (!). בישראל קורה בדיוק ההפך. לדעתי עם חלוף הקורונה אנחנו נתחיל לראות הרבה יותר פרילנסרים דורשים כסף מזומן ועניין ה״שוטף״ יחלוף מהעולם לתמיד. זה החלום לפחות!
ההבדל השני הוא, וקשה לי להגיד אם זה יתרון או חסרון, שה-בריפים מאנגליה הם הרבה יותר תפורים ומבוססים. הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה. והם גם מגבים את זה בסטטיסטיקות, מחקרים של קהלי יעד ועשורים של הפקה.
מצד אחד זה מקל על העריכה (כי פחות צריך לפצח). אבל לפעמים הפגם הכי קטן בחומרים יגיד לך שצריך לאמץ כיוון שונה. במקרים כאלה הלקוח בד"כ מעדיף להידבק לבריף ויהי מה, ובסופו של דבר הסרטון עלול להיפגע. בארץ ראיתי הרבה יותר גמישות, הרבה יותר פתיחות ראש וגם תעוזה. בארץ יודעים להפיק הרבה יותר ב״פחות״, וזה נותן תחושה שאפשר לנפץ יותר תקרות.
ההבדל השלישי הוא כמובן הכי ברור לעין והכי קלישאתי אבל, ותהרגו אותי, אין על ישראלים! לכל מקום שהלכתי בחו״ל, לכל משרד וכל סט וכל הפקה… כל פעם שהשווצתי שאני מישראל היו מגיבים לי: ״וואו! עבדתי פעם עם סאונדמן ישראלי והוא היה תותח״ או ״איזה קטע, היה לנו במאי מישראל ומאז אנחנו לא מפסיקים לעבוד איתו״.
אולי זה מהיותנו רבאקיסטים, או עניין התעוזה שהזכרתי קודם, אבל ליוצרים ישראלים יש אחלה של שם בחו״ל. בגדול, באנגליה יש מודעות מאוד גבוהה לאתיקת עבודה נכונה ויחסים בין אישיים. כולם מקסימים, כולם מדהימים, אבל לעולם לא תדע מה באמת מסתתר מתחת לחיוך. לעומת ישראלים, שתמיד תדע מה הם מרגישים. בסביבת עבודה יצירתית שבה ״זמן זה כסף״ – אנשים חייבים להיות אמיתיים אחד עם השני כי כל דבר אחר הוא מכשול.
ספר לנו על פרויקט שהיה משמעותי עבורך והבנת בזכותו משהו חדש על עצמך, או על תהליך העריכה?
זה נשמע מצחיק אבל גם היום, אחרי 5,000 סרטונים, אני מרגיש שהדבר הראשון שעשיתי הוא הכי טוב שעשיתי. זה היה הסרט גמר שעשיתי במגמת קולנוע בתיכון (יחד עם בן אורינגר, ביג אפ!). היינו ילדים שעפו על סרטי Heist (אושן 11 בעיקר) ורצינו לעשות הומאז׳ מושקע. היינו בני 16, אז במקום לצלם שוד בבנק או בקזינו – הסרט התמקד בחבורת ילדים שבוזזים את כל הארטיקים ממינימרקט שכונתי.
היה ב״ארטישוד״ הכל – מאבקי כוחות, חקירה מסתעפת וכמובן סוף עם טוויסט ענק. אם היה סרט אחד שרצינו לעשות זה היה זה, ושמנו בו את כל הלב. הסרט הגיע לפסטיבל ירושלים והיה מועמד ל״חביב הקהל״ בתחרות היוצרים הצעירים. אפילו ביקשו ממני ומבן להגיש את אחד הפרסים, לצד שאנן סטריט שהנחה את הטקס (כנראה בתור פרס ניחומים, אבל עדיין!). עד היום הפוסטר של הסרט תלוי מאחוריי במשרד!
זרקנו את עצמנו למים הכי עמוקים מבלי שהיה לנו מושג על כלום. אבל הסרט הצגה, עד היום! וגם אחרי תואר וכמעט עשור של עשיית סרטים מאז, אני לא מרגיש שעשיתי משהו שהתעלה על ״ארטישוד״. אז זה כל הזמן מזכיר לי להאמין לתחושות הבטן, להקשיב לאינסטינקטים. אפשר כמובן להיעזר בידע אקדמאי ובנק של טריקים וסודות… אבל בסופו של דבר, הדבר הכי חשוב הוא רגש. ואם אתה לא מתרגש ממה שאתה עושה, איך תרגש אחרים?
איך אתה ניגש לעבוד על פרויקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?
כל פרויקט מצריך גישה שונה בעיני וטיפול שונה בחומרים. לעולם לא יהיו 2 פרויקטים שהם אותו דבר. כל סרט הוא דף חלק ואין לי איזה Guide קבוע – וטוב שכך!
אנשים נוטים לשכוח כמה זה יכול להרגיש מאיים להיות מוצב מול מאות קליפים ושיגידו לך ״קח את המושכות״. זאת לא רק משימה שלוקחת זמן, היא גם דורשת ריכוז מטורף, הייפר ריכוז, שלא תמיד אפשר להפעיל ״בלחיצת כפתור״. אז אני מנסה לפרק את זה לשלבים, וכל שלב יקבל את הזמן שמגיע לו.
בסצנה עלילתית או דוקו למשל, אתחיל קודם רק עם הדיאלוג, סאונד בלבד. אגיע לקצב שאני רוצה מבלי להסתכל בכלל על התמונה. אחר כך, אוסיף תמונה. אתחיל לבחון את קצב החלפת השוטים… אם הכיסוי הוא מספיק מלא… אם יש תחושה טובה של אסקלציה… אם שתלתי את כל הזרעים שאני רוצה לקראת ה-Payoff שיגיע.
אחר כך אצלול לניקוי הסאונד, פסקול ואז מוזיקה. אני עובר לשלב הבא רק אחרי שהרגשתי שמיציתי אותו עד הסוף – אבל בידיעה שאני יכול להמשיך הלאה בלב שלם. אי אפשר לשים לב להכל בו-זמנית, אז אני מקדיש את תשומת הלב בצורה מאוד ממוקדת לדבר אחד בלבד, כל פעם מחדש.
טיפ אחרון שהיית שמח לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?
רומא לא נבנתה ביום ומייקל ג׳ורדן לא נולד הכדורסלן הכי טוב של כל הזמנים (או קובי). יש כ״כ הרבה ללמוד ולפצח בעולם הסרטים, וזה אף פעם לא ייגמר. מצטער להגיד, אבל הזמן לרעתכם! בכל יום מתווספים עוד עורכים מוכשרים לעולם שהם לא פחות רעבים.
היום כל אחד יכול ללמוד לעשות הכל דרך האינטרנט. וניה היימן, היום גורו עולמי ל-VFX, עשה את הצעדים הראשונים שלו באמצעות טוטריאלס ביוטיוב וסרטונים שצילם עם הטלפון בצבא. והיום הוא עם פרס VMA ביד (ו-2 מועמדויות לגראמי). זה לא יקרה תוך חודש, או אפילו שנה. אבל היום בשנת 2020 באמת שכל אחד יכול, והשמיים הם הגבול.
תחפשו סרטים שאהבתם במיוחד ותנסו לחקות אותם. תנסו להבין מה עשה אותם מוצלחים ומה שם דיבר אליכם באופן אישי ועמוק. זה הצעד הראשון שתוכלו לעשות בשביל למצוא את הדבר הייחודי הזה שרק אתם יכולים להביא לשולחן.
ודבר אחרון – אל תתביישו להתרגש (: אני מאמין גדול שבתוך כולנו עדיין מתחבא ילד קטן שחולם לעשות סרטים, תוציאו אותו החוצה! תפנו אליו שאלות ותקשיבו לו – הילד הקטן הזה הוא הסיבה שהתחלתם מלכתחילה, אז אל תשאירו אותו מאחור!
אם יש לכם שאלות נוספות לנדב, אתם מוזמנים לשאול אותו בתגובות למטה או בתגובות לפוסט בפייסבוק שבו הוא מתוייג – ממש כאן.
לקריאת כתבות נוספות בפינה "מאחורי המקלדת?" – כנסו לכאן.
רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי
