מאחורי המקלדת עם עוז גוטמן

עוז גוטמן עורך כבר כ-13 שנים בתעשייה. הוא עורך פיצ'רים עלילתיים, סדרות עלילתיות וסרטים דוקומנטריים.

בין הפרויקטים שערך תוכלו למצוא פיצ'רים כמו "אבו עומאר" (רוי קריספל), "באב אל ווארד – שער הפרחים" (חיים בוזגלו), "מדינת הגמדים" (יניב ברמן), "מועדון הלבבות השבורים" (רוי קריספל), "רדיקל" (עומר רייס), סדרות דוקומנטריות כמו "ג'יהאד עכשיו" (אנה סומרשף והנריקה צימרמן), סדרות טלוויזיה כמו "בית המשאלות", "אניגמה", "שלטון הצללים" ועוד סרטים עלילתיים ודוקומנטריים רבים.

עוז משתף אותנו איך מגיל 7-8 כבר הייתה לו תשוקה לסרטי קולנוע, איך התגלגל לעולם העריכה, מכניס אותנו למלאכת המחשבה שלו כעורך בכל מיני סדרות ומשתף אותנו למה סבלנות, ביקורת עצמית ושחייה בחומר שאתם עורכים, מאוד חשובים בתהליך העריכה.

 

עוז, ספר לנו קצת עלייך

שמי עוז גוטמן, בן 38, יליד קיבוץ רוחמה שבנגב הצפוני (לפני ש-"עטף" את עזה…), נשוי ומתגורר כיום ביפו.

לאחרונה סיימתי עבודה כעורך נוסף על "אמריקה", סרטו החדש של אופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין"), ובימים אלה עובד על פיצ'ר דוקומנטרי בנושא פוליטי-היסטורי.

 

איך הגעת לתחום העריכה?

מגיל קטן הייתי תולעת סרטים. אהבתי גם סדרות טלוויזיה, אבל בעיקר סרטי קולנוע היו התשוקה שלי, ואני זוכר שכבר מגיל 7-8 הייתי מודע לתאריכי יציאת סרטים בארץ וידעתי לחשב חצי שנה קדימה עד שיגיעו לספריית הוידאו המקומית.

היה אצלנו בקיבוץ איש יקר בשם יעקב קרנסה אשר היה מקרין בערוץ וידאו פנימי סרטים, ואני הייתי משנן את לו"ז הסרטים השבועי ומחכה בקוצר רוח לכל הקרנה. מאוחר יותר הוא פתח בקיבוץ ספריית השאלה, ואז בכלל עיניי נפתחו לכל מה שהיה לעולם הקולנוע להציע (דובר האנגלית בשלב זה).

גדלתי בבית מוזיקלי, בו כולם בשלב מסוים בחייהם ניגנו ו/או שרו (כולל אני בחצוצרה למשך כמה שנים צורמות במיוחד לשכנים), ואני מעריך שגם זה בנה אצלי בדיליי של שנים חיבור לעולם העריכה. לקרוא תווים מרגיש לי בדיעבד לא רחוק כמו לקרוא טיימליין באביד, והמוזיקליות כמובן חשובה לעריכה מאין כמוה, בחיבור עם סאונד ומוזיקה שמעשירים את העולם של כל יצירה קולנועית/טלוויזיונית.

בהמשך בגילאי העשרה כבר התחלתי לגרור את אבא שלי כמעט כל שבוע להסיע אותי לבית הקולנוע הקרוב, מה שהצריך נסיעה של חצי שעה דרומה לבאר שבע או צפונה לאשקלון (תודה אבא!).

פאסט פורוורד כמה שנים, ובתחילת שנות ה-20 שלי כשהייתי טיפה אבוד בחלל, מספר אנשים בחיי אמרו לי, "אתה אוהב סרטים, למה שלא תלך ללמוד קולנוע?". אז נרשמתי לחוג לקולנוע במכללת ספיר, בלי ממש הבנה שקולנוע יכול להיות גם עבודה, פרנסה ודרך חיים.

בלי רקע פרקטי כלשהו באף אחד מהמקצועות הוויזואליים, מהר מאוד התאהבתי בעבודת העריכה, אולי גם כי ישבתי על מחשב כל החיים וזה היה נראה לי המשך טבעי בזמנו, וקלטתי מהר מאוד את הבסיס של העריכה הממוחשבת. אם עדיין היו עורכים בפילם, לא נראה לי שהייתי משתלב כל כך בקלות ללא מקלדת ועכבר שהיו אצלי כמו גפיים נוספות.

עם סיום הלימודים עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד כטכנאי פוסט ועוזר עריכה, מה שעזר לי לפתח את הידע והניסיון הטכניים שהיו חשובים לעבודה כעורך עצמאי, ומהצד ערכתי מספר סרטים ופיצ'רים עצמאיים אשר פתחו לי קשרים חבריים ומקצועיים שנמשכים עד היום. בין כל הדברים האלה המשכתי בלימודי קולנוע עצמאיים שלא נפסקים עד היום ולא ייפסקו לעולם, באמצעות ספרים, מאמרים וראיונות באינטרנט וביוטיוב, פודקאסטים, וכמובן צפייה חוזרת שוב ושוב בסרטים בצורה מיקרוסקופית, להבין כל פעם מחדש איך הקסם הזה קורה.

 

ספר לנו על פרויקט שהיה משמעותי עבורך והבנת בזכותו משהו חדש על עצמך, או על תהליך העריכה?

הפרוייקט שאפשר לקרוא לו המשמעותי בחיי עד כה, הוא ככל הנראה "ג'יהאד עכשיו" (בימוי: אנה סומרשף והנריקה צימרמן; מפיק: גידי אביבי), סדרה דוקומנטרית בת 4 פרקים ששודרה ברשות השידור ז"ל ב-2016. בייחוד אפשר לציין את פרק 2 שעסק בפיגועי ה-11 בספטמבר.

מפרק זה אני בעיקר זוכר את עריכת שיחזור חטיפת המטוסים וריסוקם. אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפנינו היה לספר באופן מרגש אך גם מחדש, על אירועים שדובר עליהם רבות בתקשורת. השתמשנו לשם כך באמצעים הקולנועיים הכי פשוטים, אבל גם הכי אפקטיביים: החל מהמראת המטוסים בבוקר ה-11 בספטמבר, צילומי "שיחזור/דרמטיזציה" מחלון מטוס ובתוך גוף המטוס. קולו הרגוע והשקול של העיתונאי הנריקה צימרמן שמקריא בקריינות את העובדות הפשוטות והמצמררות: מספרי הטיסה, שמות החוטפים ושעת ההמראה. עמד לרשותנו גם סאונד אותנטי של החוטפים מדברים בקשר עם מגדל הבקרה או עם הנוסעים, שהדגשנו כטקסט לבן על רקע שחור. סיקוונס של אימג'ים וסאונד שמספר בצורה "רגועה" את האירוע המשפיע ביותר על האנושות בעשרות השנים האחרונות. ואז עוברים אל חומרי ארכיון שמראים בצורה שקטה ומצמררת את התרסקות המטוסים אל תוך מגדלי התאומים, דווקא ללא שוט ההתרסקות המפורסם עצמו אלא בזוויות צילום מהקרקע, אנשים רצים בבעתה, הבניינים מתרסקים וענני אפר ואבק מתקרבים כמו טורנדו עד שמכסים את המצלמה. ואז השקט שאחרי, שוטים של רחובות פוסט-אפוקליפטיים, השמיים והשמש מוסתרים על ידי האבק ואנשים רצים למחסה מכוסים באבקה לבנה.

אני זוכר את עצמי ממש בידיים רועדות בחדר העריכה בונה את רצף האירועים הזה, בחיל ורעדה תרתי משמע, מרגיש אחריות עצומה לתת כבוד לקורבנות של האירוע הזה ולמיליוני האנשים שאיבדו את חייהם בשני העשורים שאחרי.

 

בדוגמה נוספת מהסדרה, פרק 4 סיפר על עליית דאע"ש. בפרק הזה, "זכיתי" לצפות ברוע האנושי במלוא תפארתו, באמצעות מלאי בלתי נגמר של חומרי ארכיון וסרטים דוקומנטריים שצולמו בכישרון והשקעה רבה על ידי פעילי דאע"ש עצמם.

התקופה הייתה סוף 2015, תחילת 2016, כאשר כל סיפור דאע"ש היה עדיין מלחיץ ורותח, עם פיגועי פריז שמתרחשים ממש במקביל לעבודה על הפרק ואיומים על מלחמת דת/עולם שלישית. אז בשביל לספר בצורה הכי טובה את סיפור ההשתלטות שלהם על צפון עירק וחלק גדול מסוריה, היה עליי לצפות בכל חומרי הארכיון שלהם על מנת לנסות ולהחליט במה אפשר להשתמש מתוך כל הזוועות שהם ביימו ותיעדו.

רצינו מצד אחד להראות את הברוטאליות שלהם שלא תועדה מעולם בצורה כזאת "מתגאה", אך מצד שני לא להפוך את הסדרה שלנו לסרט סנאף שיידחה את הצופים. אחד הסרטונים שלהם שאני זוכר בצורה הכי חיה הוא לאו דווקא הברוטאלי ביותר. משהו שמזכיר "תהליכים מן העבר". החיילים של דאע"ש אוספים אנשים מהרחובות, מעלים אותם על ג'יפים, מצלמים אותם "מודים בפשעים" תחת איומי נשק. משם הם מעמיסים את האנשים למשאיות כמו משלוחי עגלים, מסיעים אותם אל המדבר, ותוך כדי "מראיינים" אותם למצלמה ומראים אותם בוכים ומתחננים על חייהם לקראת סופם הבלתי נמנע. המשאיות עוצרות, האנשים מובלים בטור ארוך, משכיבים אותם לאורך תעלת עפר… ואז חתכנו לבלאק.

המסקנה שלי מכל הסיפור הארוך הזה היא לתת מקסימום של כבוד לאנשים אשר מופיעים בחומרי הארכיון שלנו, או מתועדים ומרואיינים על ידינו. הם בני אדם עם משפחות וסיפור חיים שלם, ועלינו לעשות את המקסימום בשביל לא לפגוע ולבגוד באמונם במקרה והם משתתפים פעילים בסרט, או להוזיל את חייהם במקרה והם דמות אקראית בחומר ארכיון.

האחריות הזו חלה על דמויות מן העולם אבל בעיניי גם על דמויות פיקטיביות. למשל בסרט "מדינת הגמדים" שערכתי, סאטירה על התנגשות אלימה בין שני חיילים לחבורת ילדים. השתדלתי דרך בחירת טייקים מתאימים ושימוש בריאקשנים מדויקים, להגביר את רמת האמפטיה לכל אחת מהדמויות, ולייצר סיטואציה בה הצופה "בעד ונגד" כל אחד מהצדדים. השתמשנו בציפיות של הצופה מהז'אנר כנגדו, בשביל לייצר חיבור רגשי לדמויות בתוך סיטואציה קיצונית.

בניגוד לסיפור הדוקומנטרי על הג'יהאד, בו גווני שחור ולבן מובהקים, בסאטירה אלגורית על המיליטריזם המושרש כאן מגיל אפס כולם משחקים באזור האפור, כולם תוקפים וקורבנות, והאחריות שלי כעורך היא לבטא את הכבוד למצוקה של הדמויות הלכודות בתוך מעגל של אלימות. לדוגמה (ספוילר…), לקראת סוף הסרט כשהילדים מתחילים "לצוד" את החיילים כמו חיות בר, הצופה עובר תהליך ביחסו לדמויות החיילים. ה-"רעים" והחזקים הופכים לרדופים וחסרי אונים, והצופה מרגיש את כאבם.

יש לנו אחריות גדולה וגדלה כיוצרים, ובמיוחד לנו כעורכים שלפעמים מתפקדים כפילטר ראשוני לדברים כאלה כמו שתיארתי. בעולם המדיה שחלק גדול ממנו פייק מוחלט, וחלק גדול ממנו בידור אסקפיסטי מוחלט, האחריות היא עלינו לשמור על מידה של מוסר ואנושיות.

 

מהם 3 הטיפים הכי חשובים לדעתך בעריכה?

1. מונח ששמעתי לראשונה מהעורך והפודקאסטר האמריקאי זאק ארנולד – Method Editing:

אני חושב שהייתי כזה לפני שהכרתי את הביטוי, אבל הכוונה הבסיסית היא "לשחות בחומר" של הפרוייקט שאת/ה עומד/ת להתחיל, לעשות תחקיר מעמיק. בין אם לצפות בסרטים או סדרות מהז'אנר, להכיר עבודות קודמות של היוצרים, להכיר את היוצרים עצמם דרך ראיונות או שיחות אישיות. במקרים קיצוניים אפילו לקרוא חומרים כתובים על הנושא, אם יש מספיק זמן מראש.

כשסוג הפרוייקט או הנושא שלו נמצאים עמוק בדם וב-DNA, זה נותן רצפה הרבה יותר גבוהה להתחיל ממנה את העבודה, ואת הדיון עם היוצרים תוך כדי העבודה.

כשהתבקשתי לערוך מותחן פסיכולוגי אפל עם ניצוצות של אימה, או סדרה דוקומנטרית פוליטית -היסטורית, לא הייתי צריך לחשוב הרבה אלא פשוט לדלות מתוך המאגר שנמצא אצלי בראש של מאות סרטים וסדרות שאפשר למצוא בהם קשר לפרוייקט הספציפי.

מצד שני, אני יכול לחשוב על מספר פרוייקטים (שמם שמור במערכת) שהגעתי אליהם ללא ידע ו/או תחקיר קודם, שלקח יותר זמן לפצח את השפה והז'אנר הטבעיים להם ולמצוא את הדרך להכפיף את עצמי לצרכים של הפרוייקט ולא ההיפך. יש במקרים האלה מלחמה פנימית של Freeze, fight or flight, האם מתמידים בפרוייקט על מנת להצליח או נמלטים בעור שינינו לפני שניחשף. אני תמיד אבחר להילחם.

 

2. ביקורת עצמית:

אחד הדברים הכי חשובים לעורכים מתחילים, מנוסים וותיקים הוא הביקורת העצמית. בין קאט לקאט, אבל גם בין ימי עבודה למשל. אני משתדל כל יום לחזור קצת אחורה למה שעשיתי ביום הקודם ולצפות מחדש בעין ביקורתית, לאו דווקא לעשות תיקונים במקום כי בכל זאת צריך להתקדם, אבל לסמן ולרשום שינויים ובעיות שרצוי לחזור אליהם במעבר הבא על הסצנה או על הסיקוונס.

ביקורת עצמית נוספת שאני משתדל לעשות היא בין פרוייקט לפרוייקט, לנסות לנתח מה עבד טוב, מה השתבש, מה טעון שיפור ומה מקרה אבוד. לא תמיד יש מסקנות להסיק באופן מיידי, אבל לפעמים גם בהפרשים של שנים אפשר לחזור אחורה לנקודה בזמן בה יודעים שנעשתה טעות, ולהשתדל לא לעשות את אותה טעות, אלא לפחות רק טעויות חדשות. הצלחות קשה לשחזר, אבל טעויות באות בקלות…

 

3. סבלנות:

בין קאט לקאט, בתמונה ובסאונד; בין סצנה לסצנה; בין פרק לפרק בסדרה, ממערכה למערכה בסרט – העבודה היצירתית דורשת סבלנות ודקדקנות, לעשות את הדברים "נכון" מבחינה טכנית אבל גם לתת זמן למחשבות ולרעיונות להיווצר מעצמם. יש דברים בעריכה שאי אפשר לדעת אחרי האסמבלי הראשון, וגם לא אחרי הראפקאט ה-30. יש דברים שלוקח להם זמן להתבשל, ובעיות שאם יש להן פתרון, ובדרך כלל יש, הוא יגיע מעצמו אחרי זמן רב של מחשבה (עצמאית ומשותפת), ניסוי וטעייה. גם אם מרגישים שבכלל לא מתקרבים לכיוון, צריך עדיין לעשות את כל המהלכים בשביל להגיע לרעיון המבושל.

 

איך אתה ניגש לעבוד על פרוייקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?

כל התחלה של פרוייקט חדש מסמלת לי את הכשלון של שיטת העבודה המעולה שפיתחתי בפרוייקט הקודם. אחרי שאני נושם לרגע ומעכל את זה, הדבר הבסיסי ביותר שניתן לעשות הוא לייצר סדר מההתחלה, בבניית הפרוייקט, בסידור הבינים. בין אם זה פרוייקט שאני בונה מאפס, סרט שנכנסתי אליו כעורך נוסף, או סדרת טלוויזיה מרובת עורכים. גם בפרוייקט משותף והמוני אני משתדל לייצר לי את הפינה השקטה שלי עם הבינים כמו שאני אוהב, עם פולדרים ממוספרים לפי סדר של חומר גלם, קליפים, סצנות, סיקוונסים, סאונד ומוזיקה. זה מייצר עוגן לעבודה, בין אם המים של הפרוייקט מעבר לזה שקטים או סוערים.

מעבר לסדר ולניקיון, כשאני ניגש לעבוד על פרוייקט חדש ויש את הזמן, אני יושב ומתחיל לצפות בכל חומרי הגלם מההתחלה עד הסוף. הכי חשוב לי זה צפייה אקטיבית, מה שאומר רישום של הערות בין אם דרך מארקרים על הטיימליין, מסמך של גוגל DOCS, או לפעמים רחמנא ליצלן שימוש בעט ומחברת! העיקר לחשוב תמיד במקביל באופן ביקורתי תוך כדי הצפייה הראשונית. אפילו "איום" של מחשבה ביקורתית, גם כשאני מחזיק עט ביד ולא כותב כלום, גורם למוח שלי לחוות את החומר גלם כאבניי בניה של משהו שאני עוד לא יודע, כחתיכות של פאזל למרות שאין לי עדיין את התמונה הגדולה. "פאזל של שמיים" זה הביטוי שאני חושב עליו בזמן המייאש לעתים של הצפייה, אבל לאט לאט הרזולוציה גדלה ומתחילים לראות פרטים וחיבורים שיישאו פרי מאוחר יותר (זה מטוס? זו ציפור?).

למרות שהשאיפה היא לצפות בהכל לפני שמתחילים לחתוך, לפעמים זה מרגיש מאמץ בלתי אפשרי, ואז אני עוצר את הצפייה וניגש להתחיל לחתוך כמה דברים, פשוט בשביל להפעיל שרירים אחרים במוח (מוח זה לא שריר, אני יודע…) ולא לתת לו להתנוון על ידי פעולות מונוטוניות. בהמשך הפרוייקט, גם מעבר בין התעסקות בסאונד לבין התעסקות בתמונה ובטקסט מהווה שבירה של המונוטוניות, וכמובן שמפרה את יחסי הגומלין החשובים ביניהם.

 

ספר לנו על הקיצורים במקלדת שלך שאתה לא יכול להסתדר בלעדיהם

1. יש לי וידוי… אני לא אוהב לעשות Trim דו צדדי. אז בכל פעם שנראה שאני עומד להידרש לכך, אני לוחץ על Select Right, מעיף קדימה בבעיטה את כל הטיימליין, ואז בנוחות וברוגע בוחר את הפריים הסופי של השוט, בוחר את הפריים ההתחלתי של השוט הבא, ואז שוב Select Right ומדביק חזרה את החתיכות.

הייתי אומר שזה כמו לערוך פילם, אם באמת היה לי מושג מה זה לערוך פילם חוץ מלראות קליפים ישנים על זה ביוטיוב (אבל באמת, איך עשו את זה???)… 99.9% מהפעמים זה עובד ולא צריך התעסקות נוספת. אולי זה נשמע מסובך יתר על המידה, אבל זה עובד הרבה יותר מהר מאשר הזמן שלקח לכתוב את התיאור של הפעולה.

 

2. אני מאוד מאוד אוהב לעבוד עם ערוצי הסאונד, וקצת מקנא בכל פעם שאני יושב עם עורך סאונד על פרוטולס ורואה את הקלות בה אפשר לבצע מניפולציות על קליפים ועל דיזולבים.

אז כמה מהקיצורים החביבים על הם Head Fade + Tail Fade על מנת לזרוק דיזולב מהיר (או Crossfade בסאונד),

ואז אם צריך – ללכת למוד Transition Manipulation ולשחק עם האורך והמיקום של הדיזולב סביב הקאט. הרבה יותר קל ומהיר מבחינתי מאשר להשתמש ב-Keyframes על הסאונד.

3. דבר שולי אך חשוב שמקל עלי את העבודה הוא תכנות הכפתורים הנוספים של העכבר לבצע פעולות זריזות. קיימים כמובן עכברים עם עשרות כפתורים שאפשר לתכנת לכל פעולה ואפילו שילוב של פעולות, אבל אני בשלב זה משתמש בכמה פונקציות בסיסיות:

כאשר הכפתור האמצעי הוא Play, והכפתורים הצדדיים שבמקור נועדו ללכת קדימה ואחורה בדפדפן אינטרנט משמשים אצלי למעבר זריז בין הקאטים והמארקרים (Go to Previous/Next Event).

היו לי שאיפות יותר גדולות לעבודה משוכללת עם העכבר (בהשראת אדי המילטון, העורך של "משימה בלתי אפשרית 5-7". חפשו בגוגל חפירות שלו על העכבר שלו…), אבל כנראה שהצרכים קובעים את העבודה ולא השאיפות.

 

טיפ אחרון שהיית שמח לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?

אחד הדברים העיקריים שלמדתי במהלך 13 השנים האחרונות מאז שסיימתי את הלימודים, במחווה גסה ופשוטה לסרט ידוע (סליחה, גם ספר…):
עולם העריכה והיצירה הוא No Country for Shy Men.

בתהליך בלתי פוסק של עבודה, ניסוי וטעייה, אני נלחם בביישנות הפתולוגית שלי. בין אם במסגרת העבודות, ביחסים היצירתיים והפחות יצירתיים מול במאים ומפיקים, ובין אם ב"מערכה שבין העבודות", בלהכיר אנשים, ליצור קשרים שיובילו לעוד קשרים, שיובילו בתקווה לעבודות מהסוג שהייתי רוצה לעשות באופן בלעדי.

העולם הזה יכול לאכול את הביישנים ואת המתייאשים מהר, אז אפשר לסכם ולומר לא להתבייש, לא להתייאש, להאמין ביעדים אליהם אני רוצה להגיע ובדרכים בהן אני הולך, וגם אם זה אומר שצריך לעבור דרך קירות.

 

* אם יש לכם שאלות נוספות לעוז, אתם מוזמנים לשאול אותו בתגובות למטה או בתגובות לפוסט בפייסבוק שבו הוא מתוייג – ממש כאן.

* לקריאת כתבות נוספות בפינה "מאחורי המקלדת" – כנסו לכאן.

* רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי