שחר בארי הוא עורך פרומואים וטריילרים ותיק בתעשייה – במשך 10 שנים ערך אלפי פרומואים בכל ערוץ טלוויזיה בישראל וחלקם אף זכו בחמישה פרסי פרומקס בניו יורק. בין עשרות הטריילרים שערך, תוכלו למצוא טריילרים לסרטים "עג'מי", "גט", "הממונה על משאבי אנוש", "החטאים" ועוד רבים אחרים.

מלבד זה, הוא עורך גם פרסומות, קליפים, או כפי שהוא מתאר את זה – "סרטים קצרים, יפים, קצביים, מרובי נראטיבים ומעוררי המון תחושות בפרק זמן קצר".

לאורך השנים, החל לערוך ביחד עם בת זוגתו והעורכת שי אשרי – ביחד הם צוות מנצח המשלימים אחד את השנייה במלאכת העריכה.

בין הפרויקטים המגוונים שערכו, תוכלו למצוא פרומואים, טריילרים, קליפים לשירים של אהוד בנאי, אביתר בנאי, עידן רייכל, עדן הלנה, ריטה, מארינה מקסמיליאן, סטפאן, דניס לוייד ועוד רבים אחרים. במקביל, שחר עורך פרסומות רבות – ביניהן פרסומות לדומינוס פיצה, ליברה, מקדונלדס, סמסונג, מולר ועוד.

שחר משתף אותנו במסע שלו מהיום שהבין שהוא עורך, דרך ההתמקצעות בעולם הפרומואים והטריילרים, ההבנה שהגיע למיצוי וחיפש כיוון חדש, על ההתפתחויות שקרו מאז – ותוך כדי, הוא מתבל בהמון טיפים על עריכת פרומואים, עריכה קומית, עריכת קליפים ובעולמו הפנימי כעורך.

 

שחר, ספר לנו קצת עלייך

אני שחר בארי, בן 34, עורך אופליין ונשוי לשי שהיא גם עורכת אופליין וגם בימאית קליפים.

יש לנו ילד בן 6 שקוראים לו גפן, והרבה פעמים הוא מוצא את עצמו בתפקיד הקהל שלי, הוא מגיע לחדר עריכה איפשהו בין המשמרת הראשונה לשנייה, יושב לי על הברכיים ואומר ״אבא אני רוצה לראות״.

אני לומד מהצפיות שלו המון, מה עובד ומה לא עובד, מה מחזיק ילדים ומה עובר לידם. הוא קטן, אבל חכם בצורה לא רגילה (טפו טפו טפו) ותמיד אני מבין משהו חדש על הסרט בעקבות הצפייה שלו –  מאח יקר צובר ושתי טיפות אירופה של מקדונלדס, הפרסומות של דומינוס, והאופליין של ליברה עם האפרוח שאמור לצאת מהרצפה ועוד המון… עכשיו בימי הקורונה ערכתי המון מהבית והוא היה יותר קרוב מאי פעם.

אמא שלו מאוד לא אהבה ובצדק, לשמוע אותו שר ג׳ינגל של זוגלובק (בבית שאין בו בשר וחלב) ומגלה שקוקה קולה זה טעם החיים (בבית שלא שותים בו מוגז).

בשנתיים האחרונות, אנחנו גרים על הר בקיבוץ בית אורן, שהוא אחד המקומות היפים ביותר בארץ. ואנחנו חולקים חדר עבודה עם שתי מערכות עריכה ושתי זוגות אוזניות, ארבע עיניים, ארבע ידיים וחלון אחד לים התיכון. שם אנחנו אוכלים סרטים יחד ועורכים את הסרטים שאנחנו חיים בתוכם.

 

תכניס אותנו לעולמך הפנימי כעורך

אני מאד אוהב את העבודה שלי, ואם הייתי מקטלג את עצמי כעורך הייתי אומר שאני עורך מונטאז׳ים, סרטים קצרים, יפים, קצביים, מרובי נראטיבים ומעוררי המון תחושות בפרק זמן קצר.

מה שאני הכי אוהב בעריכת מונטאז׳ים, זה המלחמה הבלתי פוסקת בין נראטיבים ומקצבים – בין הסיפור, לריקוד של השוטים.

זה הריקוד הפנימי שלנו בתור מספרי סיפורים מודרניים, אם לקדם את הסיפור או להלהיב את הצופים.

בימים אלו אני מאוד נהנה לערוך פרסומות קצרות, מרהיבות, עמוסות בפוסט ואם אפשר אז שיהיו מצחיקות. אני הכי אוהב סרטים שאני מרגיש שלא ראיתי עדיין, כאלה שאין להם שפה ברורה ושהצופים לא ממש יודעים איך הם יגמרו.

 

עריכה וחיתוך סלט

כבר שנים שאני מרגיש שעריכה וחיתוך סלט הם עולמות כל כך דומים וטובים להקבלה. לכן, במהלך משמרת עריכה אני נוהג ללכת לחתוך סלט בהפסקת הצהריים (גם מטעמי בריאות וגם מטעמי טעים).

עם סכין גדול, שמאפשר להתעמק בכל קאט של ירק. אם לחתוך מהר וגס או לחתוך קטן ודק,
אם ליצור סלט מלא בצבעים וחוויות, או לספר סיפור קטן וקלאסי על עגבניה, מלפפון ובצל ירוק.
האם לטבל חריף או חמוץ, מתוק או מלוח… או, האם בכלל לשלב טעמים.

עם השאלות שאני נפגש בעת חיתוך הסלט, אני נפגש בזמן משמרת עריכה. הרבה פעמים מה שאנחנו צריכים אחרי כמה שעות רצופות של עריכה, זה ללכת רגע לחתוך משהו אחר.

הרבה מהתובנות שלי על הסרט עולות בזמן הזה. מדיטציית חיתוך זה זמן עם המון מקום לדיאלוג פנימי.

 

אופליין מוגזם במידה

אני חושב שבקליפ שערכתי עם האחיות מלול לקונדומים של R3 שביים טל זגרבה, לקחנו את חומרי הגלם והעפנו אותם לכל הכיוונים.

אני נוהג בתחילת תהליך העריכה לנסות ליצור מבנה, אפילו אם אני משתמש בהרבה יותר מידי שוטים וזויות וכל הדבר מרגיש כמו סרט על אסיד.

מתוך חיפוש בעולמות ומקצבים מאד מוגזמים, אפשר בסופו של דבר להרגיע במקומות הנכונים. ולהגיע לאופליין מוגזם במידה, ונעים לצפייה. מה שבסוף יצא מאד מוצלח! כי זכיתי עם הפרסומת הזאת בפרס העריכה ב-London International Awards.

 

יש רק דרך אחת לערוך סרט?

אין דרך אחת לערוך סרט, ומי שיגיד לכם את זה לא יודע מה הוא מדבר. איך שאנחנו נחבר את השוטים ונבחר את הטייק שמעביר את התחושה המאד ספציפית, היא בסופו של דבר החוויה שהצופה יחווה בזמן הצפייה.

אני ממליץ אף פעם לא להתאהב בקאט ותמיד לבחון עוד דרכים לערוך את הסרט. איפשהו בין 30 הגרסאות שעורכים לסרט של 30 שניות, נמצאת הגרסה האחת שבסוף תשודר. צריך לקבל את התהליך הזה באהבה ובהבנה ולתת לתהליך הזה להוביל אותנו למקומות חדשים. או כמו שד"ר סוס היה אומר ״אם עורכים מגיעים למקומות נפלאים״.

 

איך הגעת לתחום העריכה?

התחלתי לערוך לפני בערך 20 שנה, בתיכון בגין בראש העין. הלכתי למגמת קולנוע כי לא הייתה מגמת מוזיקה. הייתי בזמנו גיטריסט ג׳אז, ורוק כבד…

המורה שלי לקולנוע בתיכון היה נחום סילברמן – שהיה גם מוזיקאי ויוצר אינדי.
מאוד היה קל לי להפוך לחבר של נחום, תמיד הייתי מתחבר עם האאוטקאסטס, אולי כי הייתי בעצמי אחד כזה.

אני ממש אוהב אותו, הוא ללא ספק היה המורה הכי משמעותי שהיה לי בכל החיים, וללא ספק אני חב לו את הקריירה שלי. אנחנו עדיין בקשר ובמהלך השנים היינו מנגנים ביחד לא מעט.

 

אני זוכר את היום שגיליתי שאני עורך, כי בכלל הייתי בטוח שאני במאי רוב הזמן…

סיימנו לצלם את סרט הגמר שלנו בתיכון, ואני התחלתי לדגום את החומרים למערכת ה-Avid שבדיוק קיבלנו במגמה. במקביל לדגימות, נחום לימד אותי איך עובדת ה-Avid הזאת…

אני לא בדיוק זוכר מה קרה, אבל תוך כמה שעות ערכתי את סצינת הפתיחה של הסרט, וגיליתי שלערוך היה כמו לנגן בשבילי, ממש אהבתי את זה מהרגע הראשון.

מאותו הרגע ועד שהתגייסתי לצבא לא הצלחתי להוריד את הידיים שלי מה-Avid הזאת (מצחיק שהיום אני עורך בעיקר על פרימייר).

 

למידה תוך כדי תנועה

במזל גדול התגייסתי לצבא והגעתי ליחידת ההסרטה של דובר צה״ל, שירתתי עם כמה מהיוצרים החשובים ביותר בישראל היום (יוני מן, מוש משעלי, ניר ממן, אביר סולטן, מיקה תימור, יותם גנדלמן, יובל שרף, נועה רוזין ועוד רבים ומוכשרים מאוד).

מעולם לא למדתי עריכה בשום מסגרת מסודרת, אבל עבדתי עם הרבה מאד במאים, צלמים, עורכים, מנהלי קריאייטיב, ויוצרים כל כך מוכשרים. מכל אחד מהם למדתי המון, ולמעשה הם בית ספר האמיתי שלי לעריכה.

למדתי תוך כדי תנועה, ואני מרגיש שמעולם לא הפסקתי ללמוד. סגנונות עריכה וחיבור בין נראטיבים משתנים כל הזמן, ומתעדכנים לפי מה שעכשיו במודה.

למשל, כשהשתחררתי מהצבא יצאה סדרה שקראו לה "24", ומיד כל הסרטים נערכו בצורה הזאת של ריבועים שזזים במקביל, בעיניי זה כמובן מזעזע, אבל מצאתי את עצמי עורך לא מעט בסגנון.

היום כולם נוגעים בסגנונות כמו ״סליחה על השאלה״, או דווקא בעולמות של ג׳מפקאטים שיוצרים שפה חדשה, או וואן שוטים ארוכים שאף אחד לא מסוגל להבין איך צילמו אותם. (חשוב לקחת בחשבון שבהרבה פעמים נוצרים סגנונות עריכה חדשים מתוך מחסור בחומרים).

וככל שאני עורך יותר שנים, אני מרגיש שאני נפתח יותר לעולמות שונים ממה שאני מכיר ורגיל, ואני מתפתח יחד עם מה שקורה בעולם.

עדיין לא יצא לי להשתמש בפריסטים מוכנים של טרנזישנז… אולי בפנסיה…

 

ספר לנו על תובנה שלמדת מעבודה משותפת עם יוצר אחד בחדר העריכה

למד איתי קולנוע במגמה בראש העין עוד יוצר אחד ומצחיק בטירוף – גדי פורטנוי, שהוא במאי פרסומות ואחד האנשים המצחיקים ביותר שאני מכיר. אני שמח שאכלנו יחד מאותו המסטינג בתיכון וגם בצבא, ושהיום אנחנו ממשיכים לעבוד יחד.

הנה שני טיפים שבעיניי הם טיפים חשובים בכל עריכת קומדיה, שלמדתי מהעבודה עם גדי:

1. בכל קומדיה אם לא תבסס את הדרמה האמיתית, לעולם לא תוכל להצחיק אנשים.

אם הסצינה היא סרט אימה שנשבר לקומדיה, אז צריך לערוך את הסרט לפי חוקי העריכה של סרט אימה, ברמת הסאונד ובניית הדרמה, ורק ברגע הנכון לשבור את השפה של העריכה לשפה קומית.

לא מכינים את הצופה לצחוק – בצורה הזאת אפשר להפתיע את הצופה עם פנצ׳ זה או אחר. אותו דבר עם סצינת דרמה מרגשת קורעת דמעות.

בכל הפרסומות שעשינו לדומינוס הלכנו עד הסוף עם יצירת העולם שלפני הדאחקה, וזה מה שגורם לדאחקה להיות יותר מצחיקה.

 

2. לכל עריכה קומית יש מקצב – ״המתמטיקה של הגג״ – שאם לא עובדים לפני המקצב המתמטי הזה, הקומיות לא תצא מהסצינה.

ערכנו עכשיו שתי פרסומות למכללת אריאל, שהן בעצם סוג של סדרת רשת של מערכונים על הבר של האוניברסיטה (כמה שזה רחוק עכשיו בתקופה הקורונה), ומה שהפך את הסצינה למצחיקה היה הרבה מתוך הבניה של מקצבים קומיים בתוך העריכה של המערכון (אני מקווה שהן יצאו בקרוב לאוויר הדיגיטלי ותוכלו לראות אותן).

 

ברזומה שלך יש המון פרומואים, שתף אותנו מהם הטיפים החשובים ביותר בעינייך לעריכת פרומו?

כשהתחלתי את הקריירה שלי בעריכה, הייתי עוד ילד חובב קולנוע ומאוהב בטריילרים. אשכרה הייתי יושב בחצי שעה הראשונה בקולנוע ומרייר על טריילרים לסרטים שיבואו (כן, כן… בתקופה שהיו רואים טריילרים רק בקולנוע).

ידעתי שאנחנו לא בהוליווד ושתעשיית הסרטים פה מאד מוגבלת, לא היה אז כל מה שקורה היום עם הדיגיטל – היו בערך 4 מחלקות פרומואים ואולי עשרה סרטים ישראלים בשנה שזכו להפצה רחבה ונערך להם טריילר.

הבנתי שאם אני רוצה להפוך לעורך פרומו וטריילרים מהשורה הראשונה בארץ, אני צריך בכל הכוח להיכנס למחלקת הפרומו של יס בפרומותאוס (באותה תקופה עשו שם את העבודה הכי שוברת מוסכמות בעריכת פרומואים בארץ).

מהרגע שהבנתי את זה בגיל 21 – במשך קצת יותר משנה, עשיתי כל שביכולתי להכנס לשם בתור עורך ובמאי פרומואים. והצלחתי! עבדתי שם באופן כמעט קבוע במשך עשר שנים, שם למדתי כל מה שיכולתי ללמוד על עריכת מונטאז׳ים, עריכת פרומו וטריילר.

בסופו של דבר עריכה שיווקית היא שפה, וכמו בכל שפה יש לה חוקים. ברגע שאתה שולט בשפה, אז כל העריכה הופכת להיות משהו מאד אינטואטיבי ויצירתי.

 

הפרומו המושלם

כדי ליצור את הפרומו המושלם צריך תמיד שיהיה שילוב מעולה של נראטיב וגרוב, למעשה זה לא שילוב, אלא מלחמה בין הנראטיב למקצב סוחף ומרגש.

לכן בחירת מוזיקה ויצירת החיבור שלה לנראטיב והתסריט, זה האתגר הכי גדול.

לכן הייתי אומר ששלב הפס קול, הוא השלב החשוב ביותר בעריכת פרומו.

קודם כל יוצרים פס קול של מוזיקה כותרות וסינקים, ורק אחריו מתחילים ״לערוך״ את הפרומו.

 

* הנה דוגמה לאיך עורכים פרומו בחמישה שלבים – לחצו כאן.

* ואם אתם רוצים ללמוד על זה בהרחבה, תוכלו לצפות בהרצאה שנתתי לאיגוד העורכים לפני שנים רבות – חלק 1, חלק 2.

 

במשך עשור ערכת פרומואים וטריילרים, מה היה הדבר הבא?

ערכתי כמה עשרות טריילרים שהראשון ביניהם היה הטריילר לעג׳מי של ירון שני (עבדנו עם ירון גם השנה על סרטו ״עיניים שלי״), זכיתי לערוך טריילרים ל"גט" של האחים אלקבץ המקסימים, "הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס, שני סרטיו האחרונים של אבי נשר, שהוא ללא ספק אחד האנשים הכי מעוררי השראה שפגשתי בחיי המקצועיים ונתן לנו להשאיר את החותם שלנו בסרטים שלו.

מעבר לטריילרים, הוא נתן לנו ליצור את הפתיח והסגיר, מה שנקרא Title Sequence, של ״החטאים״ ו״סיפור אחר״, ביחד עם שני אנימטורים מרהיבים – עידן זכאי ודובב אלפרסון.

בתהליך העבודה עם אבי הוא מצליח לרתום את השותפים ליצירה בצורה מדהימה – הדרך לפיצוח רעיון באה מתוך המון דיאלוג וחשיבה משותפת.

עשינו יחד הומאז' לסול באס, מעצב הפתיחים של היצ'קוק, וכמובן שזכינו להכניס את השם שלנו לרולר – כשאתה עורך טריילרים ופרסומות, אתה לא מדמיין שתמצא את עצמך ברולר של סרט.

 

אחרי עשור של עריכת רק פרומואים וטריילרים, קיבלתי את הצעת העבודה שכל כך רציתי שתגיע בעשור הזה – להיות מנהל קריאיטיב באחת ממחלקות הפרומו הגדולות בישראל.

באופן מוזר זה היה בדיוק מה שרציתי בכל העשור הזה, אבל הייתי חייב לוותר על ההצעה הזאת. הרגשתי שמיציתי את הפורמט ושהפורמט גם קצת מיצה את עצמו. (עד היום אני חושב שכמעט ולא ראיתי משהו חדש בעריכת פרומואים כבר הרבה שנים), וגם הרגשתי שאני לא מוכן עדיין להפסיק לערוך בידיים שלי.

 

החיפוש אחר הדבר הבא

בחגיגות ה-30 שלי עליתי על תובנה שאני חושב תשרת אותי כל חיי – ״אחרי השיא, יש מדרון״.
אולי זה בגלל שאני גר היום על הר, ואולי זה סתם כי אני מרגיש לפעמים שעברתי את השיא.
זה לא חייב להיות רעיון מורבידי, הפוך. זה פשוט תזכורת אף פעם לא להפסיק לחפש את הדבר הבא.

ובאמת הרגשתי שהגיע הזמן למצוא שיאים חדשים בעולמות נוספים שמעניינים אותי. לצד המחויבות שלי לפרנס משפחה, זאת הייתה ההחלטה המפחידה ביותר בחיי המקצועיים, אבל החלטתי לעשות שינוי גדול בחיים ולא ממש ידעתי מה זה יהיה.

ידעתי שאני עורך פורמט קצר – פרומואים, טריילרים, פרסומות וקליפים. ושאני רוצה לערוך סרטים יפים שיהיה לי כיף לצפות בהם.

ואז ראיתי את הקליפ של טל זגרבה לשיר "ליגל אייז" של הדג נחש, שפוצץ לי את המוח – זה קצר, זה חסר מבנה ברור של סרט, זה יפה בצורה מוגזמת.

איכשהו הכרנו דרך הרשת החברתית ויצאנו לבירה, כמו בדייט ראשון, ומהר מאד נוצר קשר. מתוך הקשר הזה שנינו יצאנו יחד לדרך חדשה בפרסומות.

התחלנו מפרסומת קטנה ומקסימה לדלתא קידס, ומאז ערכנו כמה סרטים מרהיבים, שאני מרגיש בר מזל שזכיתי לערוך אותם ולהכניס להם קצת מהחותם העריכתי שלי.

זגרבה מביא לסרטים את התפיסה היצירתית שלו והדימויים הויז׳ואליים שלו, והמון חיפוש של איך לעשות דברים בדרך חדשנית ומעניינת, והוא נותן לי מקום רב לביטוי של המקצבים הפנימיים שלי ושל השפה העריכתית שלי, שהיא הרבה פעמים לא אסתטית ולפעמים אפילו מעט אלימה (בדרך שאני אונס שוטים להתאים גם לנראטיב וגם למקצב של הסצינה).

כשעובדים עם בנאדם כזה מוכשר זה מאוד כיף, כי הרבה פעמים אפשר באמת לעוף יחד.
כמו בשתי הפרסומות שערכנו לסמסונג (אפשר לראות כאן וכאן).

 

קצת על עבודה בתחום הפרסומות

חשוב לי להשקיע הרבה אנרגיה בבחירת הפרוייקטים המתאימים, אני יודע באיזה ז׳אנרים אני עורך טוב ושווה את השכר שלי, ובאיזה ז׳אנרים אין לי ערך גבוהה (ריאלטי – למדתי בדרך הקשה) ובאמת שעדיף לא לשכור את שירותיי.

כשאני מצליח לקחת את העבודה המתאימה ולשחרר את העבודה הלא מתאימה, אני עושה שירות מאד טוב גם לי וגם ללקוחות שלי. זה מאד משמח כשהמפיק, הבמאי, משרד הפרסום והלקוח מבסוטים, כי משם תגיע העבודה הבאה שלנו.

בפרסומות הייתי ממליץ מאד להיכנס לסוכנות עם זיקה לפרסומות, אני הצטרפתי לסוכנות טאלנטים של טל נתן וזה שינה את כל התפיסה שלי את העבודה. אני כמעט לא עסוק בשיווק וניהול העסק, ואני בעיקר עסוק בלערוך הכי טוב שאני רק יכול.

אין לי שום דיאלוג כלכלי עם לקוחות, אלא רק דיאלוג קריאטיבי. אני חושב שזאת הפרדה מאד חשובה, שבסופו של דבר משרתת את הסרט.

 

בנוסף, חשוב לדעת שבפרסומות הלו"ז הכי חשוב הוא של הבמאי, משרד הפרסום והלקוח. העורך רק משרת את המערכת הגדולה הזאת. צריך להבין את זה.

המעמד של העורך הוא מאד חשוב במידה והוא מצליח לערוך את הסרט בדיוק כמו שהבמאי מדמיין, ולשרת את הצרכים של משרד הפרסום, המפיק ובעיקר של הלקוח, עם חיוך ובלי להרוס את הסרט בתהליך. גם אם השעה 17:00 בערב והקרנת הלקוח התחילה ב-10 בבוקר, וזה קורה… המון.

 

בין מגוון הקליפים שערכת, יש מוזיקאי שישר קופץ לעין – דניס לוייד. איך בכלל מגיעים לערוך קליפ של דניס לוייד? ומהם הטיפים החשובים בעינייך לעריכת קליפים?

איך מגיעים?

וואלה האמת ממש בטעות, וגם לא היה לי מושג מי זה לפני שעבדנו איתו.

יום אחד הסוכנת שלי טל מתקשר אליי בצעקות ״אתה לא מבין, אתה לא מבין!!!!״

״קליפ בין לאומי… סוני ניו יורק… דניס לויד״

ואני עניתי לה: ״טל גיל, אין לי מושג מי זה… אבל אם הם זורמים שאני ושי נערוך את הקליפ הזה יחד מהבית, אז בכיף״.

 

אסביר רגע על מה זה ״שי ואני נערוך יחד״ – בשנים האחרונות שי ואני החלטנו שאנחנו רוצים לעבוד יחד על פרוייקטים, בעיקר וידאו קליפים וטריילרים. את חלקם הפקנו וביימנו יחד, בנוסף לעריכה.

יצרנו מין שיטת עבודה – יום אחד אני על המקלדת ושי יושבת לידי, ויום הבא שי על המקלדת ואני יושב ליד. החלפת הכובעים הזו מאפשרת לנו לפתוח את הראש ולשנות פרספקטיבה – דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

אנחנו עורכים קצת שונים, אני הרבה יותר קצבי ומונטאז׳י ושי הרבה יותר רגישה, מספרת סיפורים ומחברת נרטיבים.

בחבילה הזאת אנחנו מצליחים יחד ליצור אופליינים מרהיבים, אחד מהם היה הקליפ הראשון שעשינו לדניס לוייד לשיר Never go Back.

הבמאי, עומרי רוזנבלום, הביא טריילר של סרט כרפרנס לקליפ, וסיפר לנו שהוא רוצה ליצור תחושה לצופים שהקליפ הוא למעשה טריילר לסרט שלא באמת צולם.

הוא יצא לצילומים רבים מאד של שחזורים מרגעים אינטימיים של זוגיות, שמבוססים על חוויות אישיות של דניס בארץ ובעולם מתוך מערכת יחסים של שנתיים.

קיבלנו את החומרים וערכנו אותם בתחילה לפי התסריט, אבל היה לנו ברור שהתסריט היה רק תסריט צילומים ויצאנו מנקודת הנחה שהעריכות יקחו את התסריט לעולמות חדשים.

הקליפ הסופי קצת מרגיש כאילו ערכנו את ה״טריילר״ לסרט על המערכת יחסים הזאת.

 

שני טיפים שלקחנו איתנו מתוך העבודה על הקליפ הזה:

1. תמיד לבסס זמן אפס:

דווקא במונטאז׳ים שלא ממש ברור איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים, ומה הזמן האמיתי של האירועים, ממש חשוב שאנחנו נחליט מה זמן האפס של הקליפ, גם אם הוא רק בראש שלנו.

מתוך זמן האפס שביססנו, קל לנו יותר ליצור את עולמם של הזוג ולערוך סיפור לא לינארי שזורק אותנו בין זכרונות בצורה אינסטינקטיבית.

בעזרת זמן האפס מבססים את התחושות שאנחנו רוצים שהצופים יחוו – למשל, אם בזמן האפס הזוג יחד, אז כל החוויות והדימויים בקליפ הם בגדר רגעים מרגשים של זוג שמנצחים יחד הכל.

אבל אצלנו בקליפ זמן האפס הוא של שני אנשים בודדים, והצופים מבינים שזאת הייתה זוגיות מאד יפה אבל גם מאד קשה, ושבסוף כל אחד מהצדדים במערכת היחסים הזו היה צריך לבחור בעצמו.

 

2. תסריט נועד ליום צילום:

תמיד הקאט הראשון שלנו יהיה נאמן למקור. מבוסס תסריט וכמה שיותר קרוב למה שדמיין במוחו הבמאי/לקוח. ואז מגיע רגע האמת, האם זה עובד?

ברוב הפעמים אחרי הקאט הראשוני הזה, נחליט להשאיר את התסריט מאחור ולצאת למסע חקירה של החומרים, שהרבה פעמים מוביל לקאט שונה מהתסריט/סטוריבורד שיצאו איתו לצילומים.

 

הקליפ השני שעשינו לדניס לויד Go Fuck Yourself המשיך את הסיפור של הזוג הזה. זאת הייתה חוויה מאד מעניינת ומגניבה בתור יוצרים, לספר סיפור בהמשכים בקליפ.

בקליפ השני, עקבנו אחרי הזוג בחיים שאחרי הפרידה – ההצלחה והבדידות של דניס אל מול הזוגיות החדשה של האקסית, סוג של ״הצד שלו הצד שלה״, בעריכה מקבילה.

בשביל להבהיר שמדובר פה בסיפור ההמשך של אותו הזוג, השתמשנו בשוטים מהקליפ הקודם ושזרנו אותם בתוך הקליפ כפלאשבקים כואבים מרגעים מכוננים מחיי הזוגיות שלהם.

הפלאשבקים עזרו לצופים להבין את הדרמה הפנימית, להיזכר בזוגיות הזו, להזדהות ולהתרגש גם אם לא צפו בקליפ הקודם.

בנוסף ורק בשביל הכיף, יש בקליפ הזה חתול נוסע על אי רובוט ועושה ליפסינק למילים (שזה מסוג הדברים שאנחנו מאד אוהבים שיש בעבודות שלנו, הבלחות של חוסר ריאליזם).

הצלחנו להגיע לסיפור הסופר המעניין הזה גם מתוך דיאלוג מאוד פתוח עם הבמאי כבר בשלבי הפרה פרודקשן. מאז אנחנו ועומרי ממשיכים בדיאלוג מאד פתוח ויצירתי. עשינו יחד עוד קליפים לדניס לויד ובנוסף קליפים לסטפאן.

 

אני יכול לספר על הקליפ שעשינו עכשיו לסטפאן:

ערכנו את הקליפ לפי התסריט, ודווקא לא נפרדנו מהתסריט המקורי במהלך העריכות.

מאד אהבנו את הקליפ, הרגשנו שלמים איתו, ווורנר צרפת כבר אישרו את האופליין.

כשסטפאן צפה בקליפ הוא ממש אהב אותו, אבל הרגיש שעולמות מסוימים בקליפ באים ונעלמים מהר מידי, והוא היה שמח אם היינו נהנים מהם עוד בקליפ.

זה שלח אותנו לחיפוש נוסף בתוך עולמות חדשים של האופליין, פירקנו את כל הטיימלין ובנינו אותו מחדש, יכולנו לבחור להתבאס על שעות העריכה הנוספות (אחרי אישור לקוח) ובאמת לרגע התבאסנו, אבל כשישבנו לצפות בקליפ החדש, מה שראינו ריגש אותנו הרבה יותר מהקאט הקודם. וככה גם הרגישו כולם.

בסוף זאת הייתה הגרסה שיצאה. אין תחליף לזמן בישול ארוך.

אז אם הייתי מנסח את הדבר הזה כטיפ, תמיד תשמרו על צניעות, ותמיד תהיו פתוחים לראות את העולם בפרספקטיבה אחרת.

בשום עריכה אין דרך אחת, וכמעט תמיד התסריט והסטורי בורד הם לא ״התנך״, חייבים להיות פתוחים לבחון דרכים נוספות לערוך את הסרט, ואף פעם לא לקחת שום רעיון בתהליך כאקסיומה (אמת מוחלטת).

 

איך אתה ניגש לעבוד על פרויקט חדש? האם יש לך שיטת עבודה מסוימת?

בעולם של פרסומות וקליפים צריך לשלוט בהמון עולמות וז׳אנרים ולהבין מאד מהר בתחילת העריכה באיזה שיטת עבודה עליי לערוך את הפרוייקט הזה.

יש לי בערך שעה – שעתיים בתחילת הפרוייקט להכיר את כל החומרים ולצלול פנימה – יש לי כמה דרכי פעולה שונות לעריכה של סרטים לפי אופי הסרט.

 

אני אספר פה על שיטה נוספת, בנוסף לשיטת פס הקול שהצגתי בתהליך העבודה על פרומו.

אני מאד אוהב לצפות בכל החומרים שצולמו ביחד עם הסטורי בורד והתסריט: אני רוצה לצפות טוב טוב בסטורי בורד ובתסריט שהתכוונו אליו לפני שיצאו לצילומים ולהבין איך צילמו את זה ביום צילום.

אני נוהג לצבוע טייקים או זוויות בצבע מסויים לפי גודל הפריים או הסצינה בתוך הסרט, בשביל שיהיה לי יותר קל לנוע בין הטייקים בקלות. וגם לסמן טייקים טובים בעזרת מארקרים.

המטרה שלי היא להעמיד ראפ קאט של התסריט תוך כמה שעות, בשביל שיהיה לנו את התסריט יושב, אפילו אם זה לא הטייק המושלם, ואפילו אם יש יותר מידי קאטים או פחות מידי קאטים, מה שחשוב זה להרגיש בשלב מוקדם את הפלואוו של הסרט.

ברגע שמתחילים להרגיש פלואוו של סרט, אפשר להתחיל לחפור בין טייקים לבחור זוויות נוספות, וליצור שפה. לחפש מוזיקות ולהתחיל להתאסף לכיוון קאט ראשון.

 

יש בימאים שאוהבים לצלם את הסטורי בורד כפי שהוא ויש כאלה שאוהבים לבחון המון דברים מסביב לסטורי בורד.

צריך בתור עורך להיות הסלע של הבמאי, איש סודו ואמונו. מתוך היחסים האלה שיוצרים יחד – לתת לו את הביטחון שהוא לא לבד עם החומרים ושאפשר להתמודד יחד עם כל מה שלא צלח בדיוק כמו שהוא התכוון ביום צילום, או כל מה שמלכתחילה לא עבד בתסריט.

 

טיפ נוסף

אף פעם לא מיותר לבדוק עוד כיוון לעריכה, או עוד טייק נוסף, או מוזיקה אחרת, או ברייק מוזיקאלי. לפעמים אפילו רק לשם הניסוי, בשביל להבין מה לא עובד.

לפעמים יש קאט בודד בין שתי סצינות, שאנחנו יכולים לבחון עשרות דרכים לחתוך ביניהן ואין דרך אחת נכונה.

 

תת טיפ נוסף

כל עורך צריך ״מאגר עיניים נקיות" כמו שאנחנו קוראים לזה.

אחרי עבודה ממושכת על פרוייקט, העיניים טיפה מתעייפות ומאבדות את היכולת המזויינת שלהן ולכן זוג עיניים נקיות יכולות לשפוך אור חדש לגמרי על מה שהעורך כבר לקח כמובן מאליו. לכן, אל תחששו להתייעץ עם אנשים שאתם מעריכים את העין שלהם.

 

אתה עורך גם על אביד וגם על פרימייר?

לדעתי יש פחות חשיבות לתוכנה שעורכים עליה, אלא לסיפור שרוצים לספר.

במהלך הקריירה שלי עבדתי על Avid, פינל קאט פרו ופרימייר. אני עדיין עובד באופן קבוע על פרימייר ו-Avid. ותכלס מעדיף היום את הפרימייר.

למה? אני מצליח להגיע איתה לאופליינים טיפה יותר מדוייקים ויפים, אני עורך סרטים שיש בהם הרבה פוסט ואין בהם המון חומרים, ופרימייר מאפשרת להביא טיימליין הרבה יותר בשל עם הכלים של אפטר ופוטושופ שעובדים בצורה מעולה.

וגם עבודה עם החומרים באיכות מלאה בריל טיים, ועוד המון כלים נוחים כמו Nests ומעברים מאד קלילים בין טיימליינים.

בנוסף, האפטריסט מקבל את כל הטיימליין שלנו בדיוק כפי שאנחנו גזרנו אותו ועם כל הקי פריימים שעשיתי והאפקטים שלי, וזה ממש חשוב לי, כי אני עושה המון. חוץ מזה, אני חושב שפרימיר מאפשרת לערוך יותר מהר מ-Avid.

למרות זאת יוצא לי לעבוד על Avid המון. אז בשביל לא להתבלבל במעבר בין שתי המערכות עריכה, פיתחתי לעצמי שיטת עריכה שבערך מיישרת קו בין המקלדות שיש לי ב-Avid ובפרימייר, ככה שכשאני עובר מתוכנה לתוכנה אני כמעט לא מרגיש בהבדל, אם זה נשמע הגיוני…

 

ספר לנו על 2 קיצורים במקלדת שלך שאתה לא יכול להסתדר בלעדיהם

ערכתי בצבא על AB Roll וגיליתי שהקיצור הכי חשוב הוא קונטרול Z.

חבל שאין קצת קונטרול Z בחיים האמיתיים.

בנוסף: In + Out + Lift, או In + Out + Extract מאד חשובים בעבודה, ברמה של 10 פעמים בדקה לפעמים.

יש מאות קיצורים ושיטות עבודה, אבל הדבר הכי משמעותי בעיניי זה להצליח ליצור שיטת עבודה שמאפשרת לערוך מהר כמו שאנחנו חושבים. כמו שמאסטרו מנגן על הפסנתר, או נהג פורמולה נוהג במסלול בלי לחשוב ובלי קשיים טכניים.

פשוט לערוך.

בסוף הקונפליקט הכי גדול הוא בתוך הראש שלנו.

הקאט מתחיל בראש, העריכה זה רק התהליך הטכני שאנחנו עושים כדי להגיע לשם. תמיד צריך לזכור שאם הקאט היה מעשה טכני, לא יהיו עורכים יותר בעולם, יהיו רק מחשבי עריכה אוטונומיים. וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים שיקרה. לכן יש הרבה סגנונות עריכה חדשים, עורכים ויוצרים לוקחים את הפורמט לעולמות יצירתיים חדשים בכל יום.

לערוך סרטים זו אומנות שהולכת ומתעצבת מיום ליום. ואנחנו הם העורכים שיוצרים את השינוי הזה. אנחנו הם אלו שניקח את השפה הדיגיטלית הזאת לעולמות חדשים.

 

טיפ אחרון שהיית שמח לדעת כשרק נכנסת לעולם העריכה?

קריירה בעריכה זה ריצה למרחקים ארוכים, מתחילים מלמטה ולאט לאט מנסים לקבל פרוייקטים יותר גדולים משמעותיים. לעולם לא תקבלו פרוייקטים גדולים אם לא תוכיחו את עצמכם בפרוייקטים קטנים.

בסוף, עורך טוב הוא תעודת ביטוח לבמאי, חברת ההפקה ומשרד הפרסום. הוא השקט הנפשי של כל שרשרת ההפקה. במקצוע שלנו נסיון הוא הדבר הכי חשוב שיש.

תמיד תבואו בצניעות, תנסו ללמוד כמה שיותר מהאנשים שאתם עובדים איתם, תהיו פתוחים, שירותיים וחייכנים.

תחפשו את הצדדים החזקים שלכם בתוך מה שאנחנו עושים, עריכה היא עבודה סופר מורכבת שדורשת אניטליגציה והבנה בסרטים וקצב ורגישות גבוהה.

תמצאו את הדבר שמרגש אתכם בתוך העולם הזה ותלכו עליו בכל הכוח.

ותזכרו, אנחנו רק בורג במערכת, אבל אנחנו הבורג הכי חשוב. אנחנו הצומת המרכזית ביותר לסרט אחרי שצילמו אלפי טייקים, זוויות, אינסרטים ואופציות לתסריט. בסוף אנחנו קובעים איזה מין סרט זה יהיה.

 

אתם מוזמנים לצפות בריל שלי (אני מתרגש כי הוא חדש) – כאן, ובעוד עבודות שלי – כאן.

 

אם יש לכם שאלות נוספות לשחר, אתם מוזמנים לשאול אותו בתגובות למטה או בתגובות לפוסט בפייסבוק שבו הוא מתוייג – ממש כאן.

לקריאת כתבות נוספות בפינה "מאחורי המקלדת?" – כנסו לכאן.

רוצים גם לקחת חלק או להמליץ על עורכות ועורכים שיכולים להתאים לפינה – דברו איתי