השבוע החלטתי לחזור לקרוא שוב בספר "במצמוץ עין" של וולטר מרץ', שחיכה לי על מדף הספרים.

כשהתחלתי לקרוא, נזכרתי לאט לאט בכל הפנינים שהסתתרו בפנים, וכדי להפיק מהספר את המירב, החלטתי לשתף אתכם בשלושה דברים מעניינים שקראתי בספר.

נתחיל?

כל הדרכים מובילות לקאט

בפרק הפותח את ספרו, מרץ' מדגים לנו, דרך תיאור עבודתו על הסרט "אפוקליפסה עכשיו" כיצד דווקא מנקודות הקיצון, אנחנו לומדים על המרכז והאיזון.

בסרט "אפוקליפסה עכשיו", חומרי הגלם שאיתם היו צריכים לערוך היו קצת יותר מ-230 שעות. מה שאומר שהיו להם כ-95 דקות חומרי גלם "לא נראים" לדקת סרט שהוקרנה על המסך (וזה לעומת יחס ממוצע של 20 לאחת, לסרט באורך מלא).

הוא תיאר את תהליך העריכה הזה כהליכה ביער עבות – מדי פעם יוצאים לחלקת עשב פתוחה, ואז צוללים מהר מאוד בחזרה אל תוך היער.

מרץ' חישב כי בכל יום עריכה ביצע בממוצע 1.47 קאטים (כשבסרט רגיל, מספר הקאטים ליום עשוי לעמוד על 8). הוא חזר והדגיש שמה שחשוב זאת לא פעולת הקאט, שאורכת רגעים ספורים, אלא פענוח הדרך. אותה הדרך שאנחנו עוברים תוך כדי הצפיות בחומרים, ההקרנות, הדיונים, הקאטים ה"נסתרים" שנשקלו, בוצעו, בוטלו, או הוצאו מהסרט ועוד פעולות רבות – את כל הדרך הזאת צריך לעבור, בשביל להגיע להחלטה של ביצוע ה-קאט. אותו קאט שיופיע בסרט ויראה טבעי וחסר מאמץ.

למה קאטים עובדים?

בפרק הזה, מרץ' מסביר לנו למה יש קאטים שעובדים וקאטים שלא עובדים? למה אנחנו מרגישים לדוגמא שקאט מסוים קופץ לנו בעין?

מרץ' מסביר שבכל שניית סרט יש 24 פריימים (25 במקרה שלנו), כלומר הסרט "נחתך" בשנייה לא מעט פעמים, אבל בגלל שהשינוי מפריים לפריים הוא כ"כ קטן, אז הקהל רואה את זה כתנועה בתוך הקשר, ולא כ-25 פריימים שונים.

ומצד שני, כאשר אנחנו עושים קאט עם מעבר חזותי מספיק גדול, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להעריך את הפריים החדש כהקשר אחר.

אז יש מעבר בין פריימים נורא דומים והעין תופסת את הכל בהקשר אחד וזה עובד, יש מעברים גדולים עם שינוי משמעותי והעין מבינה שמדובר על הקשר אחר וזה גם עובד. מה לא עובד?

קאט שהוא באמצע – לא לפה ולא לפה.

זה לא קטן וגם לא עם שינוי ברור – זאת הסיבה שקאט מאותה דמות בשוט סגור, לשוט מעט יותר פתוח, תקפוץ לנו בעין. השינוי לא גדול מספיק.

מרץ' מסביר ש:"השוט החדש, במקרה הזה, שונה דיו כדי שיאותת לנו שמשהו השתנה, אך אינו שונה דיו לגרום לנו להעריך מחדש את ההקשר שלו: המעבר הזה של התמונה הוא לא תנועה וגם לא שינוי של הקשר, וההתנגשות בין שני הרעיונות האלה גורמת לצרימה מנטלית – קפיצה – והיא יחסית מפריעה לנו".

וכדי להסביר את זה, יש דוגמא יפה בספר על דבורים – זה בדיוק כמו שאם נעביר בלילה כוורת דבורים למרחק של 3 ק"מ, לא תהיה להן בעיה להתכוונן מחדש, כתוצאה מהשינוי המוחלט של הסביבה שלהן. אבל, אם נעביר את הכוורת רק למרחק של מטר אחד, זה יגרום להן לבלבול כאוטי, כי הסביבה לא תראה להן שונה מספיק, מה שיגרום לכך שלא ימצאו את הכוורת, שבסה"כ מוקמה כמטר ממיקומה המקורי והן פשוט יתעופפו במקום שבו מוקמה בעבר הכוורת.

לא. לא. לא. לא. לא…… כן!

מרץ' מסביר לנו כי יש לו עיקרון מנחה – לנסות לעשות כמה שיותר בכמה שפחות. לנסות לעורר את מה שאתם רוצים בתודעת הצופה, בעזרת כמה שפחות דברים. כי המטרה שלנו היא לעורר את דמיונו של הקהל, כך שיהיה פעיל בסרט ולא רק צופה. לכן, "רמז תמיד אפקטיבי יותר מהסבר" (או בקלישאות הידועות: Less is More, אל תאכילו בכפית…).

זאת הסיבה גם שהאבחנה לגבי האם סרט הוא טוב היא לא לפי כמות הקאטים שיש בסרט, כי לפעמים ההחלטה איפה לא לחתוך היא הרבה יותר קשה. או כמו שהוא אומר: "אל תרגישו שאתם חייבים לחתוך רק מפני שמשלמים לכם על כך. משלמים לכם כדי להחליט החלטות, והעורך בעצם מחליט עשרים וארבע החלטות בשנייה, אם לחתוך או לא לחתוך: "לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. כן!".

עורכים שמחליפים שוטים בתדירות מוגזמת, לטענתו של מרץ', מזכירים מדריכי טיולים שלא מפסיקים להצביע על כל פרט ופרט בסביבה החדשה שאליה הגיעו עם התיירים, בעוד שלפעמים, התיירים רוצים רק לטייל בסביבה הזאת ולהכיר אותה מעצם היותם שם, בלי כל הלחץ מצידו להכיר כל פרט ופרט.

זה רק קמצוץ ממה שיש לספר להציע – הספר מלא בעוד תובנות מעניינות, בפסקאות שמעוררות תהיות ושאלות ובסיפורים על תקופת הפילם ותקופת המעבר מפילם לעריכת סרטים דיגיטלית, אז אני בהחלט ממליצה לקרוא אותו.

* אם המאמר הזה עניין אתכם, אולי גם המאמר על הקאט המושלם (או: מתי זה הזמן הנכון להוציא את הביסקוויט מהתה) גם יעניין אתכם.